|
|
עמוד:8
8 זיוה שמיר | מִים ומִקדם להוציא ספרוני אגדות לילדים, חדשים לבקרים, וספרות הילדים העברית הייתה נתונה אז בתנופה יוצאת דופן . כבר שנתיים קודם לכן, ב- ,1894 חש ביאליק הצעיר שהספרות העברית אינה משופעת באגדות לילדים ולנוער . הוא הפשיל את שרווליו, והחל מתרגם את המיטב שבאגדות אנדרסן למען הוצאת "מוריה", שהוא היה משותפיה ( לימים תרגם גם אחדות מאגדות האחים גרים ) . בעשותו כן, הצטרף לשורה ארוכה של מתרגמים ומעבדים שפעלו בקריית ספר העברית בדור התחייה . הבולטים שבהם היו יהודה בנימין לבנר, יהודה שטיינברג, ישראל חיים טביוב ודוד פרישמן עצמו . אגב מעשה התרגום, חש המורה הז'יטומירי, שישב אז בריחוק מסופרי אודסה אך פעל ברוח אחד-העם ובני חוגו, שאגדות טבטוניות ונורדיות אלה אינן מזונו הרוחני הטבעי של הקורא העברי בן דור התחייה, וכי אגדות כדוגמת "כיפה אדומה" ו"הנזל וגרטל", הספוגות בערכים זרים ואכזריים, אינן האגדות שראוי לחנך לאורָן את תלמידי "החדר המתוקן" . לרעיון זה נתן ביטוי דיסקורסיבי ישיר במסותיו ונאומיו, בצד ביטוי עקיף ביצירתו לסוגיה ולתקופותיה כבר בשירו המוקדם "על סף בית המדרש" ביטא את הרעיון שלעם-ישראל יש אֶתוס משלו, שאינו דומה לזה של "הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי הַזָּהָב", ושאין הוא יכול להשתנות בנקל ( "לֹא הַכּוֹת בְּאֶגְרֹף אֶת-יָדִי לִמַּדְתִּי, / וּבְתִירוֹשׁ וּזְנוּנִים לֹא-כִלִּיתִי כֹחִי" ) . רעיון זה עולה אמנם בקנה אחד עם הרעיון הניצשיאני, המדגיש את ההבדלים שבין ה"הֶבּראיזם" הסתגפני ל"הֶלֶניזם" הנהנתני, אך בניגוד ל"צעירים" הניצשיאניים, אוהדי הרצל, לא האמין ביאליק ביכולתו של היהודי לשנות את עורו בן לילה, ולהפוך ל"יהודי חדש" בתהליך מהיר של "שינוי כל הערכים" . ברוח תורת אחד-העם, המליץ לא אחת על "הכשרת לבבות" ממושכת, שהספרות העברית תיטול בה תפקיד מרכזי, וספרות הילדים העברית — על אחת כמה וכמה . בתוך כך הגה ביאליק את רעיון "תכנית הכינוס" . בתכנית זו ביקש לאסוף עם חבריו — לרגל העברת מרכז התרבות העברי מן הגולה לארץ- ישראל — את קנייני הרוח של עם ישראל מכל הדורות, ולבצע בהם פעולות של עריכה וגניזה, כבימי בית שני . ביאליק וי"ח רבניצקי נרתמו למלאכה, ויזמו יחדיו מפעלי עריכה, פרשנות ועיבוד רבים בתחומי הסיפור המקראי, המִשנה, אגדות חז"ל, שירת "תור הזהב" בספרד,
|
עמותת הילל בן חיים
|