|
|
עמוד:10
אופיר ממן 10 במאמר זה אני מאמץ את ההגדרה הרחבה לנושא, בלי לוותר על רעיונותיו של טודורוב, שיש בהם תובנה ייחודית ובעלת ערך לניתוח הקשר שבין היצירה הפנטסטית ובין נמעניה . את הגשר המאפשר לנייד את ההיסוס הטודורוביאני לכיוון של הגדרות גמישות יותר אני מוצא בהסתייגותו של אורציון ברתנא מהטון החד-משמעי של התאוריה, ובעיקר מקביעתו של טודורוב עצמו, שההיסוס במצבו הטהור מתקשה להתקיים בקרב הקוראים המודרניים, שכן הם מוכנים להכיר ב'שינויים של סדר עולם מקובל ולאמץ את הסיפור המופלא', ונפגשים עם עולם פנטסטי שמתקרב יותר ויותר למציאותם היום-יומית . 11 לדברי ברתנא, דווקא בתקופה המודרנית יש לכלול בהגדרת הפנטסטי את כל התת-סוגות שטודורוב מציין, 'משום שהיוצר המודרני, והקורא המודרני עוד יותר ממנו, מתייחסים בהיסוס גם אל המופלא וגם אל המוזר', המעלים תהיות עד היכן המוזר יכול להגיע בעולם שנע בקצב מסחרר או חומר מחשבה חדש שראוי להיסוס בפגשם למשל עלילה מופלאה דתית-מיתית, אשר היתה מובנת מאליה לקורא המאמין . עוד לדברי ברתנא, בסיפור המודרני המחיצות נופלות בין הפלאי ובין המוזר, וההיסוס נוצר במתח שבין שתי הפרשנויות . 12 ברתנא מחלץ את המונח מהסד של טודורוב, והוא פותח לנו צוהר לניתוח שאינו מוגבל לרובדי מציאות מסוימים . גישה זו תהיה אפוא נקודת מוצא ראשונה לניתוח המחזה, ותשמש אותי לניתוח המעמדים שהצופה מוזמן להסס בהם בתוככי העולם המופלא או מחוצה לו, עם הדמויות או לבד . איתור האמביוולנטיות המזמינה את הצופה להסס עם היצירה יהיה גם המקום שהניתוח יהיה קשור לצופה הצעיר . בבחינת היבט זה אני מסתמך על הבחנותיה של ז'ן קליין . קליין עוסקת בדרך שצופים צעירים מעבדים את החוויה התאטרונית, והיא מעלה אל מעל פני השטח את ההבחנה בין מה שבהישג תפיסתם ובין מה שאינו . בניתוח פולמוסי משהו היא מערערת על המיתוס של הדמיון הרחב שמשמש ילדים להשלמת החסר בהצגה, וגם על ההנחה שכדי ללכוד את תשומת לבם ההצגה חייבת לנוע בקצב מהיר דיו . לדבריה, ההפך נוטה להיות הנכון . דמויות חוץ-בימתיות יכולות בנקל להיתקל בהתעלמות של הילד, וכן גם פעולות דרמטיות שמוסברות באמצעות דיאלוגים . ילדים זקוקים אפוא למבעים מוחשיים יותר ולדימויים מפורשים שהם יוכלו להתמקד בהם ושבעזרתם הם יוכלו להקיש מעניין לעניין . כך נכון גם בנוגע למבנה העלילה ולקצב התנהלותה . הצופה הצעיר מצפה לראות סיבה ותוצאה ברצף אפיזודי, ועל ההצגה לאפשר לו שהות מספקת לפענוחן . מבנה חלומי והבזקים מן העבר אשר מצריכים היקשים בין אפיזודות שאינן ברצף עלולים לבלבלו . מגיל שמונה או תשע, ועם חלוף השנים, מתפתחת יכולתו של הילד לקשר בין האפיזודות, לצאת מנקודת מבטו האגוצנטרית ולהבין את העלילה מנקודת המבט של הדמויות ומניעיהן . 13 בעקבות הבחנותיה של קליין, אני נוטה לראות בהיסוס עניין שמצריך 11 אורציון ברתנא, הפאנטסיה בסיפורת דור המדינה , פפירוס, תל אביב ,1989 עמ' 28 . 12 שם, עמ’ 29 . 13 Jeanne Klein, ‘From Children Perspective : AModel of Aesthetics Processing in Theatre’, Journal of Aesthetic Education, 39 / 4 ( Winter 2005 ) , pp . 46 - 48
|
|