|
|
עמוד:יג
| הקדמה יג שבהן היא תיוג מפעלו הקולנועי של אפרים קישון כיצירה ׳ממסדית׳ בזמן שידוע וברי לכול, גם למי שאינו חוקר היסטוריה או קולנוע, כי ההפך הוא הנכון, והדברים מתועדים וידועים הן במחקר הן בעיתונות ובפובליציסטיקה של זמנם . כעת, כשמאחוריי סדרת מחקרים על ניצולי שואה ומנציחי קהילותיהם שחרבו, מצאתי את עצמי מתעמתת עם הטענה שבעצם, לפי המחקרים הללו, אבי, שאיבד בשואה את משפחתו הראשונה והקים משפחה חדשה, שפרנס בעמל וביזע בעשור השישי ובעשור השביעי לחייו עד מותו, ניצֵל, קיפח והפלה אנשים כמו אביה של אחת מעמיתותיי באוניברסיטה, שהיה פקיד בכיר ב׳עמידר׳ ; או כמו אביה של עמיתה אחרת, שהיה נהג מונית חרוץ ומצליח ; או של חברה אישית, שכתבתי עליה 1 באחד ממאמריי, שאביה החל את דרכו כעובד תעשייה ביטחונית בדרום, אך היות שלא קודם כמו שציפה, עזב את המפעל, היה לעובד ואחר כך לקבלן שיפוצים, ראה ברכה בעמלו, וכיום בניו ממשיכים את מפעלו בהצלחה ובשגשוג . סביר להניח שכמו אבי, גם אביו שומר הפרדסים של עמית אחד ממחלקתי וגם אביו האופה של אחר, שניהם ניצולי שואה מאירופה, קיפחו את חלקם של אבותיהן של עמיתותיי - חברותיי והתנשאו עליהם . המצב המחקרי, התרבותי והמוסרי הזה הטריד אותי לא רק בשל אי-הצדק שבהתעלמות ממהלכי חיים וגורלות של אנשים בשר ודם כמו בני משפחתי, קרוביהם וידידיהם ועוד כמאתיים איש ואישה שראיינתי והכרתי מקרוב במחקריי הקודמים על חייהם בין שתי מלחמות העולם ובשואה . מעבר לאישי, למשפחתי ול׳עדתי׳, הראייה הדיכוטומית המזרחית - אשכנזית חוטאת בחוסר אמפתיה ובהשתקת אנשים בשר ודם מכל שדרות האוכלוסייה, ממגוון עדות ומוצאים, ובדחיקתם לתוך נרטיבים תפורים ומהודקים מראש ובלתי ניתנים לפרימה שכן כבר נעשו ׳בון טון׳ כדברי ירון צור במאמרו הפולמוסי על ׳הבעיה העדתית׳ ( 2003 ) , 2 המצוטט בספרי . הגיעו הדברים לידי כך שאם מישהו מעז לפרושֹתולדות חיים שתוכנם או נעימתם שונים מהמצופה ממנו לפי צלצול שם משפחתו או גון עורו, הוא יואשם – אם הוא מזרחי – בהכחשה ובהתרפסות ( ׳מזרחי-מחמד׳, ׳דוד-טום׳ ) ; ובניסיון להשתייך שלא בזכות ל׳מקופחים׳ אם אשכנזי הוא . כשאני מספרת את תולדותיי לעמיתים ולסטודנטים, רבים מדי מגיבים במבטים שהולכים ומזדגגים בהבעות של חוסר עניין, אי-אמון או ביטול בנוסח : ׳טוב, אז 1 ראו : רוזן, ׳סיפורי עולים׳ . 2 צור, ׳ההיסטוריוגרפיה הישראלית׳ .
|
|