|
|
עמוד:10
הספר באמצעות " פקודות " או הנחיות לביצוע המועברות אליהם על ידי המפקח או על ידי חוזר המנהל הכללי במשרד החינוך אינה סבירה . הספר יוצא נגד הציפייה המאפיינת באורח בולט את תרבותן של מערכות מרכוזיות והגורסת שמהלכים מרכוזיים יכולים להוביל לשינוי אחיד פחות או יותר של כל בתי הספר הפועלים במערכת . יתר על כן , בשל המבניות הפנימית של מערכת החינוך ושל בתי הספר נראה שיש לבתי הספר יכולת לווסת את השפעותיהן של יזמות שינוי אלה ולהגביל באורח ניכר את הסיכוי שלהן להיטמע ולחולל בהם שינוי מהותי ועמוק . אדם ניר כתב רבות על רפורמת הניהול העצמי שנועדה להעביר סמכויות ממשרד החינוך והרשויות המקומיות למנהלי בתי הספר ולהגדיל את דרגות החופש ואת מרחב שיקולי הדעת העומדים לרשותם של צוותים חינוכיים . בספר הנוכחי הוא מתמקד ברפורמה זו לשם המחשת טיעוניו . תוך התבססות על חמישה חקרי מקרה שבוצעו בבתי ספר שונים בארץ הוא ממחיש שהניסיון ליישם בהם את רפורמת הניהול העצמי לא הוביל לשינוי המצופה , וכי בתי הספר הטמיעו רק את חלקי הרפורמה שעלו בקנה אחד עם שגרת יומם ועם תהליכי העבודה הנהוגים בהם . לדוגמה , בכל אחד מבתי הספר אחד הביטויים המוחשיים לרפורמת הניהול העצמי ניכר במשאבים שבתי הספר קיבלו ובהרשאה שניתנה למנהלים לעשות בהם שימוש בהתאם לצרכים מקומיים . עם זאת , התיאורים מעידים כי המשאבים הנוספים לא הובילו לשינוי בדפוסי הפעולה האופייניים לבתי הספר או לרשויות המקומיות אלא דווקא תרמו לחיזוק ולמיסוד דפוסי פעולה קיימים , ומכאן לשימור של אוטונומיה בית ספרית מוגבלת . בעוד שלא חל שינוי מהותי בחופש הפעולה של בתי הספר שתוארו בעקבות היישום של רפורמת הניהול העצמי , נראה כי הם עושים שימוש בחופש המוגבל העומד לרשותם כדי לבחור בדפוס התגובה שבו הם חפצים לנקוט ביחס לרפורמה מוכתבת . מהתיאורים עולה כי דפוסי פעולה הרווחים בכל בית ספר הם אלה שמכריעים בסופו של דבר את הכף ומעצבים את התגובה של כל אחד מהם לרפורמות מוכתבות , את מידת הטמעתן של הרפורמות בהם ואת פוטנציאל ההשפעה של הרפורמות עליהם .
|
|