|
|
עמוד:7
פתח דבר מאז היווסדו של בית הספר הציבורי רחב הממדים לפני כמאתיים שנה , תחילה בארצות הברית ולאחר מכן בהדרגה בשאר מדינות העולם , ניסו פוליטיקאים וקובעי מדיניות חינוכית להציע רפורמות שונות שבמרכזן שיפור תהליכים שונים בבית הספר והעלאת תפוקותיו החינוכיות . באחד ממאמריו האחרונים והמרתקים הראה ההיסטוריון החינוכי המוביל בארצות הברית , לארי קיובן , כי למרות ניסיונותיהם של רפורמיסטים חינוכיים רבים במדינתו לשנות ולתקן את עבודת המורה בכיתה באמצעות סילוקן של דרכי הוראה ולמידה שנראו " לא מתאימות " והחלפתן בדרכי הוראה למידה חדשות , מרבית הכיתות ממשיכות להתנהל באופן דומה מזה דורות רבים ( . ( Cuban , 2013 לא הועילו , לדידו , התקציבים הציבוריים והפרטיים הרבים שניתנו לשם הטמעתן של הרפורמות השונות ולא מערכי הניהול שהוקמו למענן – המורים המשיכו ללמד ליד הלוח בעודם מדברים , בוחנים ומעלעלים יחד עם התלמידים בספרי הלימוד . לכל היותר הוחלפו לוחות העץ בלוחות " חכמים " , ואת מקומם של ספרי הלימוד תפסו טבלטים או מחשבים נישאים יוקרתיים ונוצצים . כיצד ייתכן שמשאבים אנושיים וכספיים רבים שהושקעו ברפורמות השונות לא הובילו לשינוי המיוחל ? איך ניתן להסביר את העובדה שלמרות מהלכי השינוי השונים נותרו תהליכי ההוראה ממוקדים במורה שנותר עומד במרכז הכיתה כמי שהידע מצוי באורח בלעדי בידיו ? מדוע כה מעטים הם הביטויים לניסיון של מורים לאמץ רפורמות המציעות דרכי הוראה טובות יותר המציבות את התלמידים במוקד תהליכי ההוראה והלמידה , והמגדילות את הסיכוי לקבלת הישגים לימודיים גבוהים יותר ? הסברים רבים ניתנו בספרות המקצועית למחסומים העומדים בפני מחוללי שינוי ורפורמה בבתי הספר , בהם מחסומים תרבותיים , חברתיים , ארגוניים ופסיכולוגיים . לא מעט נכתב על הקשיים הטמונים
|
|