|
עמוד:11
שרדו כמאה . במרד בסוביבור השתתפו כל 600 האסירים , מחציתם הצליחו לברוח וכ 200 - מתוכם נותרו בחיים . מרידות אלו היו מוצלחות בהרבה מאשר מרד הזונדרקומנדו באושוויץ , בעיקר משום שהאסירים היו קבוצה הומוגנית של יהודים בעלי גורל אחד ומשום שמחנות אלה היו קטנים ומבודדים . באושוויץ , כפי שנראה בפירוט בהמשך , היו היהודים רק חלק מכלל האסירים , והזונדרקומנדו היו מיעוט קטן עוד יותר . התשלובת הענקית של מחנות אושוויץ הקיפה עשרות קילומטרים רבועים והסיכוי להימלט ממנה , ודאי בקבוצה גדולה , היה קלוש מלכתחילה . למורדים באושוויץ , בטרבלינקה ובסוביבור היו אותן מטרות : להימלט ולהציל את חייהם , להביא לידיעת העולם את המתרחש בבתי החרושת לרצח , ואם למות - אזי בכבוד ותוך כדי מאבק . אכן , מרד הזונדרקומנדו - אם אנו בוחנים אותו במבחן התוצאה - נכשל : מעטים בלבד שרדו מבין המורדים . אך בדיוק כמו מרד גטו ורשה , גם את המרד הזה אין לבחון במבט צר שכזה . בשני האירועים הרימו המורדים יד נגד הנוגשים והרוצחים - והראו שרוחם וכבודם עודם איתם , גם כאשר גופם שבור ורצוץ . אף על פי שמדובר באירוע קצר ונקודתי , תיאורו של מרד הזונדרקומנדו רחוק מלהיות משימה פשוטה . נתונים מרכזיים הנוגעים למרד נשארו עלומים . כך , למשל , איננו יכולים לקבוע במדויק את השעה שבה פרץ , ורובם של מי שנהרגו במהלכו הם עלומי שם . הקושי נובע מהעדר מקורות : מבין המורדים כמעט לא שרד איש , הדוחות הגרמניים על המרד לא השתמרו , עדי ראייה מסרו עדויות סותרות . וזה עוד בטרם הבאנו בחשבון את חלוף הזמן ואת ההשלכות הפסיכולוגיות של השהות באושוויץ . לבעיות אלו , האופייניות לעבודתו של ההיסטוריון בכלל ולזו של חוקר השואה בפרט , נוספה בעיה ייחודית למרד הזונדרקומנדו , שאולי אפשר לכנותה " לוקליזציה של הזיכרון " . מצאנו שאפשר להצביע על מידע שונה ואף סותר בעדויותיהם של עדים שמוצאם מיוון לעומת אלו של עדים שמוצאם מפולין . מספר ניכר של ניצולים מבין הזונדרקומנדו משתי קבוצות אלו נוטים להעצים את חלקם של בני מולדתם בתכנונו של המרד ובביצועו . כך אנו מקבלים גרסאות שונות על זהותם של הוגי רעיון המרד , על זהותו של מי שקריאתו הציתה אותו ואפילו על השפה שבה הושמעה אותה קריאה . ההיסטוריון מצווה תמיד להקפיד על אובייקטיביות בחתירתו לאמת . משימתו היא לבור את המוץ מן התבן , לסנן את המקורות ולזקק את העובדות . מטלה
|
|