|
|
עמוד:13
פתח דבר מיד אחרי השתלטותה של גרמניה על הונגריה במרס 1944 העבירו הו רַ י את אחי מיכאל , שהיה אז בן חמש שנים ומחצה , ואותי , בן שלוש שנים ומחצה , לחזקתה של וילמה , הונגרייה נוצרייה שעבדה בביתנו וחיה עם בן זוגה גאבור . הורי שיכנו אותם בבית מגורים חדש בפאתי העיר , והועברנו אליהם לחיות כילדיהם הנוצרים בשמות הונגריים בדויים שאינם זכורים לי . שם עברה על אחי ועלי תקופת הכיבוש הגרמני בהונגריה בשעה שהורי היו טרודים בסיוע לנרדפים ובניסיונות להציל יהודים בהונגריה . חודשים אחדים גרנו בביתם , ובשעת ההפצצות ירדנו למחסן הפחם , שהיה מעין מרתף שרק חלקו העליון בצבץ מעל הקרקע . המקום נחשב בטוח יחסית מכיוון שהבית היה חדש והדיירים האחרים לא הכירו אותנו ואת וילמה וגאבור ; נוכחותנו שם כילדיהם לא היתה אמורה למשוך תשומת לב מיוחדת . אולם למרות כל אמצעי הזהירות התברר לנו - ולמעשה לאמי ולהורי הזמניים - שדיירי הבניין אכן הבחינו שאין אנחנו ילדיהם של זוג ההונגרים אלא ילדים יהודים המבקשים מקלט . אמי היתה מבקרת אותנו מדי פעם בפעם , ובאחת ההזדמנויות פנתה אליה אחת הנשים במקום ואמרה לה : " את בוודאי אמם של הילדים . מוטב שתשימי לב שלא ישתינו ברחוב " . הרמז היה ברור ולא היה צורך להוסיף עליו . כאשר גברה תדירות ההפצצות בנה גאבור בפינת המחסן , במקום שנחשב בטוח יחסית , מיטת קרשים שנוכל לישון עליה . כאשר ניסינו להתמקם שם , התחיל להישמע רחש של מחאה על כך שילדים " זרים " - כדי שלא לומר במפורש " יהודים " - מתמקמים במקום הטוב ביותר במחסן . במקרה הזדמנה אמי למקום באותו זמן ; היא הבינה עד מהרה שסכנה מרחפת על ראשי כולנו וביקשה להעביר אותנו למקום אחר . שהינו שם עד ינואר . 1945 דברים אחדים זכורים לי מאותה תקופה : הפחד הנורא שתקף אותי למראהו
|
|