|
|
עמוד:14
עוד קודם לכן , אך הפיכתה של האם לאובייקט היא תוצר תרבותי של הפסיכואנליזה לדורותיה . פרויד וממשיכיו הם שהרגילו אותנו לראות את האם כמושא התשוקה ( שיש לדכא אותה ) של הבן , מושא הכעס , האכזבה , ההאשמה והתסכול של הבת , הגילום של ישות טרום - מילולית , או שמא טרום - תרבותית , מי שהתחלנו את חיינו בסימביוזה מלאה ומספקת עמה , וגלינו ממנה אל עולם קשה ומתסכל . אם אנו מחפשים " אשמים " או מקורות למטלות הבלתי אפשריות המוטלות על האם המודרנית , ובהתאם לכך על בת דמותה הספרותית , אפשר גם להטיל את האחריות על המבנה החברתי שלאחר המהפכה התעשייתית , שהפך את האם לאחראית בלעדית על המתרחש במשפחה הגרעינית , ואף צמצם את גבולות קיומה אל תוך הבית . עם זאת , מן הראוי לבחון לא רק את מקורות ההשראה הפסיכולוגיים , החברתיים והתרבותיים , אלא אף , ובמחקר זה בראש ובראשונה , את ביטוים בספרות שאנחנו יוצרות ויוצרים , קוראות וקוראים . בספרות , לא פחות ואולי אף יותר מאשר בהקשרים החברתיים החיצוניים לה , קל לראות את היוצרות והיוצרים מציגים ומעצבים את האמהות לא רק כמי שאנחנו ילדיהן , פיזית ונפשית , אלא גם כמי שאנו השופטים המתמידים של רמת הביצוע שלהן את תפקידן , תפקיד האמהות . הביקורת והחשיבה הפמיניסטית , מתחילת המאה העשרים ואילך , עסקו רבות בתפקיד האם , ולא בכדי . בניגוד למחשבה הפסיכואנליטית והפסיכולוגית , היוצאת , כביכול מבלי משים , מנקודת התצפית של התינוק / ת , הרי שהמחשבה הפמיניסטית נוטה לצאת מנקודת המבט של האישה , האם . החל בגל הראשון של הפמיניזם , שאחת הדוברות הבולטות שלו בנושא זה היא סימון דה בובואר , האמהות הפכה נושא דיון סוער ומרכזי בשדה הפמיניסטי . דה בובואר טענה שהכניעה לדרישה החברתית להפוך לאם היא כניעה לשיעבוד עצמך למשטר הביולוגי של הרבייה . אם , לפי דה
|
|