|
|
עמוד:7
הקדמה אין כמעט אדם שאינו יודע משהו על איזדורה דנקן . אולי לא שהיא קראה את אפלטון ושהיא חשבה שהתנועה ההמשכית שפיתחה היא הישג אמנותי משמעותי . סביר יותר שרבים יודעים שהיא נהרגה במכונית ספורט , ממפרקת שנשברה משובל הצעיף שלה , או שהייתה אחת הנשים ה ” משוחררות ” המקוריות , או שוונסה רדגרייב גילמה אותה בסרט קולנוע . ממשיכים לכתוב ספרים על דנקן עם מידע לא מעודכן . ממשיכים להפיק מחזות המנצלים את ההיבטים הסנסציוניים של חייה הפרטיים . מתייחסים אליה בספרות האקדמית כאילו שמעולם לא התקדמה מעבר לשנות שופן הליריות שלה . מחקרים חדשים שאינם עולים בקנה אחד עם ההיסטוריה האנקדוטית הישנה נתקלים בעוינות . " איזדורה ” היא תוצר של ההשלכות האישיות והקולקטיביות שלנו . ואכן , כך היה רצונה , כבר מההתחלה . דנקן התעקשה לעשות לעצמה מיתולוגיזציה , מכיוון שייחלה שישגיחו בה ושיזכרו אותה . מסיבה זו סירבה שיצלמו אותה , מכיוון שרצתה להפוך לאגדה : היעדר שנהפך לנוכחות תמידית . תחושת הכמיהה , שהייתה חלק חשוב כל כך מהריקוד של דנקן , משעתקת את עצמה בתשוקתנו שלנו , המסוכלת תמידית , אך לעולם אינה פוסקת , לראותה רוקדת – אם לא בחיים או על מסך הקולנוע , לפחות בעיני הדמיון . כל היסטוריון תרבות פועל מתוך מידה כלשהי של כמיהה , אך היסטוריון התרבות של הגוף – ובמיוחד של הגוף הרוקד – שביסודו אינו אלא עקבה אפילו ברגע קיומו – נדמה כבחירה המופתית למשימת שחזור מפתה ( מכיוון שאינה אפשרית ) שכזאת . הקריירה של דנקן הייתה מחווה עצומת ממדים , רחבה דיה לכלול בתוכה קשת שלמה של פנטזיות ושל צרכים תרבותיים . המטרה שלי בספר היא לשחזר ,
|
|