|
|
עמוד:13
בכל הדוגמאות האלה נראה שהסיבה לכך שה " עם " מטה אוזן לביקורתו של הצופה לבית ישראל נעוצה בשני גורמים : נמעני ביקורתו של הצופה לדורותיו מתרשמים מן האינטלקט המחודד שלו , מן התבונה המאוזנת והבלתי מוטה שלו , ומעטו המהיר והשנון . ואולם לא פחות מכך , אמינותו של מבקר התרבות ההומניסטי נשמרת ומאושררת בתרבות העברית למן תקופת ההשכלה בגלל תכונה אחרת , שלא בהכרח מתיישבת עם התכונות הקודמות : כוונתנו להיכרות אורגנית עמוקה של הצופה עם מצבו הממשי של העם על כל שכבותיו . בהיותו " מבקר טרנסצנדנטי " , על פי המינוח של תאודור אדורנו ( , ( Adorno 1967 , 31 הצופה לבין ישראל נדרש להיות אינטלקטואל אוטונומי , מורם מעם . ואולם בד בבד הוא נדרש להוכיח ידיעה מבפנים , ידיעה משכנעת , המלווה באמפתיה , של המצב החברתי וההיסטורי של בני עמו . הנורמה של הצופה לבית ישראל נעה אפוא בין שימור של עמדה ביקורתית רציונלית לבין האמפתיה העממית . השילוב המתוח בין רציונליות חותכת להיכרות אינטימית - בין " שחוק " סאטירי ל " דמע " אמפתי , אם נשתמש במונחיו רבי ההשפעה של גרשון שקד ( - ( 191 - 173 , 21 - 13 , 1965 ממצה את תחום הפעולה הפוליטי והאסתטי של הצופה לבית ישראל בהיסטוריה של הספרות העברית החדשה . אפשר לומר כי בתקופת ההשכלה כתבו מבקרי התרבות קטגוריה ללא סנגוריה , והסתפקו , כדברי ברוך קורצווייל , בהטפה תיאורטית ומופשטת ( קורצווייל (; 174 , 36 , 28 , 1965 לעומת זאת , בתקופת התחייה , ועם עלייתו של מנדלי מוכר ספרים לבמת הספרות העברית , נוצרה ביקורת המדגישה יותר את הקוטב האחר , את האמפתיה ואת ההשתייכות . הקדמתו של ארטר לאוסף הסאטירות האנטי - חסידיות שלו ( " תכונת הצופה " , ארטר ; 63 - 61 , [ 1858 ] 1996 ראו גם שהם , 1982 בעיקר עמ ' 105 - 79 ) היא דוגמה מובהקת לשילוב מתוח - לעתים מוצלח ולעתים חורק - בין נקודת מבט ארכימדית וחיצונית לבין ידיעה משתתפת , ילידית , של המצב החברתי . מצד אחד הצופה של ארטר מרמז כי דבריו הביקורתיים אמורים לשקף את האינטרסים של האומה היהודית כולה ( " להעיר את אוזן העם " ) . מצד אחר הוא טוען כי דבריו שואבים את סמכותם מן התבונה . אם כן , דבריו של הצופה , הכרעותיו והמלצותיו , משלבים את האינטרס של העם היהודי עם התוקף המוחלט של התבונה האנושית , כאילו היו שני צדדים של אותו המטבע . האינטלקט החופשי של הצופה האידיאלי מקיף במבטו את הכוליות החברתית באופן המאפשר לו לשקלל את האינטרסים של האומה כולה , גם כאשר יש בהם כדי לפגוע באחד מחלקיה . ארטר גם מבדיל בין הצופה המודרני , שעיניו נשואות אל התבונה ומתבוננות בפרטי המציאות , ובין הנביא הקדמוני , שאוזניו היו כרויות לדברי האלוהים : ואנוכי לא אשים פני כחלמיש לאמור לעמי , גם אנוכי בנביאים . קודש הוא לי שם אלוהי , מדבר דבר בשם ה ' אשר לא ציווה . לא רואה אנוכי , לא חוזה אנוכי , אולם צופה הנני לך בית ישראל - עין בעין לא נראה אלי האלוהים מעולם , אולם מידי אחזה תבל
|
|