|
|
עמוד:8
מבוא לא כשאר הלשונות הכתובות לעוונו של עגנון . רוב החוקרים תמימי דעים , כי לפנינו תופעה לשונית מיוחדת במינה . היו שניגשו לחקר לשונו בגישה הדיאכרונית וניסו לגלות את רבדי הלשון העברית , שעליהם השתית עגנון יצירתו . חוקרים אחרים גילו את סוד הסיפור הכפול על-ידי עיקוב אחר לשון הארמזה , או עמדו על האסוציאציות הלשוניות-אומנותיות שיצר , אס על-ידי הקשר בין שם היצירה והתוכן שלה , ואם על-ידי המשמעות של שמות הגיבורים . לעומתם היו חוקרים שניגשו לחקר לשונו של עגנון בגישה 5 סינכרונית . אלה ואלה ביקשו לעמוד על ההתפתחות של הסגנון העגנוני . אומר אבא בן-דוד : "עגנון חיפש לו שנים רבות סגנון עברי לדרכו הספרותית המיוחדת , עד שהגיע לשיטתו . בסיפוריו הראשונים , כגון משנות , 1907-8 מבנה הפסוק עדיין ארוך ומפותל כבלשונות אירופיות ; בחומרי מילון ובדקדוק עדיין מקרא ומשנה משמשים בערבוביה ואין שם העדפה לצד אחד , כפי שכבר היתה בלשונו של ברקוביץ לצד לשון חכמים . לאחר שנים החל עגנון לנטות ללשונם של ספרי מוסר ובהם שברי פסוקים מן המקרא ו מאמרי חכמים משובצים זה בצד זה , עד שבשנות הכוח , הבינה והעמידה גיבש לו 6 העדפה ברורה , כמעט מוחלטת , לצד לשון חכמים , והיא דרכו עד היום הזה . " בנימין דה-פריס מנסה להסביר מדוע בחר עגנון בתקופה המאוחרת של דרכו הספרותית לכתוב בלשון חכמים דווקא . לדעתו , "לשון זו נוצרה כתריס בפני סכנות מעולמות זרים ומתנגדים וטופחה לשם תכלית מסויימת : מתן פירוש 7 מדוייק לכתב תוך הבעה שבעל-פהי . ' ציון הדרך החשוב בהתפתחות הלשונית הזו הוא השמטת ויו המהפך מיצירתו . חיים רבין מבחין בשלושה שלבים בהתפתחות לשונו של עגנון : "הראשון קודם להתהוות הלשון הכתובה הבינונית . בו עגנון יצר לעצמו סגנון על-פי לשון מקורותיו בסיפורת העממית של המאות הקודמות , סגנון שתפס לו מקום ליד סוגי סגנון אחרים , אשר באותה תקופה היו כולם מבוססים אחד אחד על קבוצת מקורות משלו . שלב שני הוא המשכת השימוש בסגנון זה לאחר מגעו של הסופר עם העברית הישראלית למיניה . בתקופה זו חלה התפתחות והתקשרות ניכרת בלשון העגנונית , תוך התבדלות מזרם הלשון אשר מסביבה . בשלב השלישי
|
|