|
|
עמוד:10
על פי תיאורו הסיפור הלאומי מתקדם לקראת תבנית מוגדרת של יחסי דת ולאומיות חילונית ; וגם הוא משמר את הבינאריות הבסיסית - אפשר להיות חלק מהסיפור הלאומי ( ובמסגרת זו להיות מערבי או מזרחי ) ואפשר לעמוד מחוץ לו ; אפשר להיות דתי או חילוני . הנאמנות לקטגוריות הללו משמרת את יחסי הכוח הקיימים ביסוד המיון הבסיסי הזה . נוסף על כך , גם תפיסת הלאומיות של רז קרקוצקין תואמת את התפיסה המסורתית . מדובר בלאומיות מערבית שאפשר לחבור אליה , ואז להיות מערבי , או שלא לחבור אליה , ואז להיות מזרחי . על פי התבנית שבתוכה נעשית הפעולה הסיפור הלאומי הוא הומוגני וליניארי , ולכן גם הקיום הפרדוקסי או הסהירתי בתוכה מתברר רק על רקע קבלתה של תבנית זו . יתרה מזו , פרשנות זו משמרת את ההנחה כי הלאומיות החילונית באה בסדר ההיסטורי אחרי הדת . כמו פרויד , שבדיונו ב"איש הזאב" אפיין את הדת כשקולה לילדות - ( Lawton 1994 , 144-145 ) ומכאן שהחילוניות שקולה לבגרות - וכמו בנדיקט אנדרסון , שתיאר את הופעת הלאומיות המדומיינת כמאוחרת לדת ( אנדרסון , ( 1999 גם דגם זה מקבל את מבנה הרצף ההתפתחותי מדת אל לאומיות חילונית . חסרונו העיקרי של הדגם הליניארי הבינארי הוא שאינו מספק שפה ואוצר מילים שיאפשרו לאפיין סיטואציה מורכבת שאינה עולה עמו בקנה אחד . חיסרון זה מוביל בסופו של דבר לכפיית קטגוריות של חשיבה לאומית הגמוניה על תופעות שהורגות ממנה . כדי לחשוף את הפוליטיקה של הסיפור ההגמוני הזה יש לקרוא את הארכיון האזרחי והלאומי קריאה "נגד כיוון השיער" , ( against the grain ) שמבקשת להתרכז דווקא בנקודות העיוורות , בשתיקות ובחריגות מן הסיפור הליניארי והטלאולוגי של הלאומיות . זיהוי החריגות יסייע לחשוף את הפוליטיות של הנרטיב הציוני , המסתתרת מאחורי מראית העין של הגמוניות הרמונית הערוכה על פי דגם של שינוי אגב רציפות תכליתית . בכוחה של קריאה כזאת לשבור את הגנאלוגיה של המערב , ולערער על המודרניות כהסבר היסטוריוגרפי כולל ואחרון . כך יצא ז'ק דרידה , בביקורתו על "המיתולוגיה הלבנה" - כלומר על המטפיזיקה של הנוכחות , המעדיפה את הנוכח בחזית ודוחקת את ה"אחר" - נגד הצבות בינאריות מובהקות כגון מזרח-מערב , ומסורתי-מודרני Derrida ) ;( 1982 , 213 ונראה שלכך מתכוון גם הומי ק' באבא במושג "בין לבין" in ) - ( between המרחב שנושא את נטל המשמעות של ייצור התרבות Bhabha ) . ( 1994 , 19-39 אין מדובר בסתירה לוגית או פוליטית בין עמדות , אלא בקיום אמביוולנטי שההיסטוריוגרפיה הציונית אינה נותנת לו מקום . הנרטיב הציוני מבקש לנטרל את האמביוולנטיות , בין השאר באמצעות התבנית הדיאלקטית של סינתזה הצומחת מעימות בין ניגודים . לעומת זאת , הקריאה הפוסטקולוניאלית והפוסט לאומית מבקשת להתייחס אל הדת ואל החילוניות שלא על פי הקטגוריות והמושגים הלאומיים השגורים . קריאה כזאת מציגה את הסיפור הלאומי כסמכות
|
|