|
|
עמוד:13
מכאן נוכל להבין מהו מקומו של הדיון במושג הרוח בשיטתו של היגל , שהרי מקום זה נתחם מלכתחילה במערכת זו של היחס שבין התבונה למציאות . הרוח נגדרת על ידי היגל בתבונה בגילויה הממשי : היא זהות פעילה שבין התבונה ובין המציאות . אמנם זהות הוא בדרך כלל עניינה של התבונה , כפי שראינו , שהרי התבונה היא מעיקרו של דבר כוללת . אולם מה שקרוי "רוח" במדויק היא פיתוח זהות זו והגשמתה בפועל , עד שהמציאות נעשית תבונית ממש , ולא תבונית באופן בלתי אמצעי כפי שנובע מעצם ההגדרה של התבונה כזהה עמה . רוחניים הם המוסדות הנוצרים בכוח התבונה , כמו המשפט והמדינה , או גילויי היצירה , כמו האמנות , הדת והפילוסופיה . מציאות בעלת תוכן מסוים או בעלת מגמות מסוימות , כמו מציאותם של המוסדות וגילויי-היצירה , היא מימושה של התבונה בפועל , ובחינת מימוש היא גילוי הרוח , לשון אחר : כשהזהות היסודית והעקרונית בין התבונה למציאות מתממשת בפועל ונעשית בעלת תכנים מסוימים במוסדות ובגילויי יצירה , מופיעים לפנינו גילוייה של הרוח . מבחינה זו נוכל לומר , שהרוח היא לגבי התבונה מעין מצב של זהות שבפועל , לעומת המצב של זהות שבכוח , המרומז בעצם גדרו של מושג התבונה . בכוח , או בלשונו של היגל , באופן נתון ובלתי אמצעי , כבר מצויה בתוך התבונה הזהות שבינה לבין המציאות , אבל בפועל ממש מתגבשת זהות זו בגילויי הרוח . כלומר בגילויים בעלי תוכן מסוים . הבה נתבונן , לשם הבנת היחס שבין התבונה לרוח , במשל אחד משל היגל עצמו : "רוח ותבונה עומדות זו לגבי זו באותו יחס כמו גוף וכובד , כמו רצון וחירות" . הכובד במשל זה הוא התוכן הפנימי והגנוז של הגוף , ואילו הגוף הוא גילויו הממשי של כוח הכובד . וכן בסיפא של המשל , החירות היא התוכן הפנימי הגנוז של הרצון , ואילו הרצון הוא גילויה הממשי של החירות , מימושה , או הוצאתה מן הכוח אל הפועל . ובנמשל , התבונה לגבי הרוה היא הצד הפנימי והגנוז , והרוח היא מימושה של התבונה המשמשת יסוד לה . מה שגנוז בתוך הכובד והחירות יוצא לידי גילוי בגוף וברצון , ובמקביל לכך מה שגנוז בתוך התבונה יוצא לידי גילוי במעבר אל הרוח . במקום אחר אומר היגל , כי החירות היא העצמותיות ( סובםטאנציאליות ) של הרצון ( הכובד שלו , אם מותר לומר בן , ( כמו שהכובד הוא העצמותיות של גוף . 3 על כן התבונה היא העצמותיות של הרוח , ואילו הרוח היא מימושה של התבונה . הזהות עם המציאות היא כאמור 2 עיין Enzyklopadie § 387 , Zusatz ; Grundlinien der Philosophic des Rechts , § 7 3
|
|