מולי ברוג לצד ההנצחה הממלכתית ב'יד ושם' בירושלים , ישנם בארץ עשרות מוזיאונים , מרכזי חינוך ומאות אנדרטות המוקדשים לשואה . הם נמצאים בקיבוצים , בערים ובמושבים , בגינות נוי , בבתי קברות ולעתים גם בנוף הפתוח . הם הוקמו ברובם בידי ניצולי שואה יחידים , קהילות ומסגרות ארגוניות שונות . מספרם של אתרי ההנצחה לשואה הולך וגדל מאז שלהי שנות השבעים . במאמרנו נתמקד בזיכרון השואה כפי שהוא מתבטא בהנצחה שאינה ממלכתית . האנדרטות בארץ הוקדשו תחילה לחללי המאבק להקמת הבית הלאומי ולנופלים במערכות ישראל . הן נועדו להנציח את עלילות הגבורה וערך ההקרבה ולהפכם לסמל לדורות הבאים . הנצחת הנספים בשואה , לעומת זאת , הייתה מורכבת בהרבה , משום שהקורבנות מצאו את מותם בגולה , שבה בחרו להישאר על אף קריאתה של התנועה הציונית לעלות לארץ . כמו כן נטען שהנספים בשואה הלכו אל מותם 'כצאן לטבח , ' ולכן אינם ראויים להנצחה דומה לאלה שנפלו על הגנת הארץ . בשנים 1949-1946 היו אימי השואה לחלק מההתנסות האישית של כחמישית מיהודי הארץ , ועבור כשליש נוספים , אסון שמחק את נוף ילדותם לעד והותיר רבים מהם יתומים וחסרי כל שארים . ניתן היה לעפות ...
אל הספר