הנצחת הנופלים והנכונות להקרבה: תמורות בעשורים האחרונים

יעל זרובבל בתקופת ההתגבשות של הלאומיות הישראלית הייתה הרטוריקה של ההקרבה חלק בלתי נפרד מתהליך הבנייתה של האומה , שנאבקה על זהותה ועל זכות קיומה , והשרות הצבאי והנכונות להקרבה עצמית היו בין אבני הפינה בחברה הישראלית . התפיסה של אמנה פטריוטית בין המדינה לאזרחיה , מבוססת על יחסי גומלין בין הפרטים הנכונים למסור את נפשם על הגנת המולדת לבין האומה המתחייבת להנציח את מעשה הקרבתם של הנופלים ולטפח את זכרם . מיתוסים וסמלים של גבורה חיזקו את מרכזיותו של אתוס ההקרבה ומערכת החינוך הרשמית , תנועות הנוער , המחתרות וסוכני חינוך אחרים היו גורמים פעילים בהעברת המסר לנוער . אתוס ההקרבה הפטריוטית התגלה בכל עוצמתו במלחמת העצמאות . גילויי הגבורה והנכונות להקרבה של דור הבנים זכו להאדרה בטקסי זיכרון ובספרי הנצחה , באנדרטות ובאתרי זיכרון ואף הונצחו באמצעות ספרות יפה , תיאטרון , שירים ופזמונים . מלחמת ששת הימים חשפה מחדש את חשיבותו וקדושתו של ערך ההקרבה . הפעילות הענפה של ההנצחה בעקבות המלחמה איששה את התפיסה ההרמונית של מתן ותגמול במערכת היחסים בין המדינה , הנופלים ומשפחות השכול . ברם , רמזים ראשונים לערעור על ה...  אל הספר