סיני ודרום הארץ היו בבחינת ארץ לא נודעת לעולי הרגל . רק בודדים ונועזים , חדורי רצון עז הגיעו לחבל ארץ נידח זה . קשיי הדרך והמרחק בתנאים של ימים עברו הצריכו זמן , אירגון ואמצעים רבים , בעיקר בכל הנוגע למזון , ציוד ואמצעי בטחון , שלא היו בד"כ בהישג ידם של עולי הרגל מן השורה . כדוגמא , די אם נציין כי רוברטס שביקר בסיני ( ופטרה ) , 1839-ב הצטייד בלא פחות משיירה בת 21 גמלים ומספר רומה של ברואים ! בין עולי הרגל הנוצרים שהגיעו לחבל ארץ נידח ורב סכנות זה היו : איגריה ( 385 ) שהיתה כנראה אישיות רמת יחס וזכתה לליווי ממלכתי למסעה , הנוסע מפלקנטיה , ( 570 ) פליקס פאברי וברנרד פון בריידנבך 483 ) ו , ( שהשאירו תאור מפורט על מסעם ; פוקוק , ( 1738 ) שהיה הראשון שהתקין תכניה וכן מפות וציורים מהמנזר . ניבהור , ( 1766 ) שהיה הראשון שביקר בסרביט אל חאדם . הנודעים שבין הנוסעים במאה 19-ה היו : זטצן , ( 1807 , 1810 ) בורקהרדט , ( 1816 ) דה לאבורד , ( 1828 ) רובינזון , ( 1838 ) ולבסוף חברי קרן המחקר הבריטית ( 1868 ) ובראשם וילסון ופאלמר , שכתב ספר חשוב על סיני , "מדבר נדודי ישראל" . ( 1871 )
אל הספר