בראשית התקופה הביזאנטית , במאה הרביעית , ארץ הגליל וצפון הארץ לא נחשבו כמרכז חשוב לעליה לרגל . כך , הנוסע מבורדו , ( 333 ) שהגיע לא"י מחוף לבנון , נמנע מלבקר בגליל ו"אתריו המקודשים" והמשיך תחת זאת לקיסריה ודרך השומרון ואחריו - לירושלים . נוסע זה עבר אלפי מילין כדי לבקר במקומות הקדושים ואין ספק שהדבר לא נעשה בשל חוסר זמן או חסכון . את הסיבה לכך יש לראות בעובדה שלגבי הנוצרים הראשונים לא היתה כנראה משמעות מיוחדת לחייו הארציים של ישו ולמעשי הניסים ( שהתרחשו ברובם בגליל ) ועיקר מעיניהם היו נתונים לסבלו של ישו , מותו ותחייתו שהתרחשו בירושלים . הגליל נחשב במרבית התקופות ( ובעיקר מאז הכיבוש המוסלמי במאה 7-ה ואילך ) לחבל ארץ מרוחק ורב סכנות ורבים מעולי הרגל אפילו המפורסמים שבהם , נמנעו מלבקר בו ( למעט בתקופות הקצרות , בהן היתה הארץ תחת שלטון נוצרי . ( כך , פאברי , שביקר בארץ , 1483-ב מעיד כי הפרנציסקאנים מנעו בעדו לבקר בגליל בשל סכנת הנפשות שהיתה כרוכה בכך . הנוסע הבריטי הנודע סנדיס , שביקר בארץ , 1611-ב הלך מירושלים צפונה סחור סחור , כדי להמנע מפגישה עם מוסלמים . הוא נמנע לבקר בגפו בנצרת ובסבי...
אל הספר