רכבנו רכיבה מייגעת חמש שעות , בשמש , על פני בקעת הלבנון . הסתבר שהיא אינה כה מוריקה כפי שנראתה ממדרונות ההרים' והריהי מדבר שממה מצמיח שיחים , זרוע כולו אבנים בגודל אגרוף אדם . פה ושם סיקלו הילידים את הקרקע וגידלו יבול עלוב של תבואה , אולם ברובה הופקרה הבקעה בידי קומץ רועים שעדריהם עשו כמיטב יכולתם להתפרנס עליה , חרף סיכוייהם הקלושים . ראינו גלי אבנים מוצבים לצד הדרך , לסירוגין , והבחננו במנהג סימון הגבולות שהיה נהוג עוד בזמן יעקב אבינו . לא חומות , גדרות או משוכות — הבטיחו את נחלתו של אדם , זולת גלי אבנים אלה הזרועים כלאחר יד . בימי האבות הם היו מקודשים בעיני בני ישראל , וערבים אחרים אלה , צאצאיהם הישירים נוהגים כמותם . בשיטת גידור כד . רופפת היה אמריקני , בעל תבונה ממוצעת , מרחיב חיש מהר את אחוזתו , במאמץ גופני קל , לעת לילה . " מחרשותיהם של אנשים אלה אינם אלא יתד פשוטה , שבכסותה חרש אברהם אבינו , ועדיין מנפים הם את התבואה כפי שנהג הוא לעשות — מערימים אותה על גג בית ואז זורים אותה במלוא הקלשון באוויר עד שהרוח נושאת עמה את המוץ . לעולם לא ימציאו דבר , לעולם לא ילמדו דבר . ערכנו תחרות ...
אל הספר