בילדותי , כמו אנשים רבים במקומות רבים , למדתי לנגן בפסנתר . שלא כמו רבים מהם , התמדתי בכך לאורך זמן . הורי לא היו צריכים לנדנד לי שאנגן . אחרי שנה בערך , כששאלו אותי אם ארצה להמשיך ללמוד , אמרתי שכן . כאשר מורה שלמדתי אצלה שנים אחדות אמרה שעשתה בשבילי כל מה שיש בידה לעשות , מצאתי מורה אחרת . המשכתי ללמוד בצורה רצינית למחצה גם כשהייתי מגיע הביתה לחופשות הקיץ כל שנותי בקולג . ' זה היה כיף , אבל בוודאי לא רק כיף . מעולם לא התלהבתי במיוחד מהעבודה על החלקים הקשים . אהבתי את תוכנית : 'א לנגן את הקטעים שלי מההתחלה ועד הסוף פעמים אחדות . גיליתי פחות עניין בתוכנית . 'ב להתרכז בקטע מסוים , לאתר את המקומות שעושים הכי הרכה צרות , לנתח את הקמטים , לתקן את מיקום היד ואת האצבוע , ולנגן את אותם מקומות בהקפדה מספר פעמים כדי לגהץ את הקמטים ולהעלים אותם . הבעיה היא שתוכנית א' לא עובדת כל כך טוב . החלקים הקשים בדרך כלל לא משתפרים כהוא זה רק מתוך נגינה של הקטע כולו מספר פעמים . אפילו אם שאר הקטע משתפר מבחינת השטף ויכולת ההבעה , החלקים הקשים נותרים שורה של מעידות וגישושים מגושמים . מעולם לא הצלחתי ליהנות מה...
אל הספר