העירעור על מוסכמות יסוד ותפיסות עבר של ההשכלה יכול היה לבוא גם מכיוון ההשכלה המתונה עצמה , שהיתה רחוקה הן מן הרדיקליזם הפוזיטיביסטי והסוציאליסטי והן מן הרדיקליזם הדתי והאנטי קלריקלי . דוגמא בולטת לכך מצויה בנסיונו של אליעזר צווייפל ( 1888-1815 ) להעריך מחדש , מתוך מבט היסטורי חיובי , את תנועת החסידות . הופעת ספרו 'שלום על ישראל' בשנת 1868 בז'יטומיר — שם כיהן צווייפל כמורה בבית המדרש לרבנים — עוררה עליו ביקורת קשה מצד חבריו ועמיתיו להשכלה . הללו ראו בחיבור משום נקיטת עמדה חדשה , חריגה ובלתי נסבלת , בנושא שלגביו קיים קונסנזוס משכילי אנטי חסידי מזה עשרות שנים . סטייתו של צווייפל גונתה כמעט בכל פה , אך היתה בשעתה כה מהפכנית , עד שהמשכילים לא הצליחו לרדת לסוף דעתו ולא הבינו "מה הניע את לבבו להרעיש את עולם הספרות בזמן הזה בדברים שאין רוח ההשכלה נוחה מהם . " בחינת השקפת עולמו של צווייפל ותודעתו העצמית לגבי מקומו במחנה המשכילים בשנות השישים , מלמדת כי "סטייתו" של צווייפל כרוכה דווקא בנסיבות התמודדותו של משכיל מתון עם התמורות בזמנו ; כן היא קשורה בהשקפתו ההיסטורית , שהובילה 141 ראה : יל"ג , כתב...
אל הספר