השימוש שעושה האמנות בהשמדה מעורר בעיות מוסריות ואסתטיות . הסופרים הרואים בהשמדה תעלומה שנידונה להישאר מחוץ לתחום האנושי מאמינים שאי אפשר לבטאה במילים וגם אי אפשר לדמיין אותה . הם משליכים את סירובם לדמיין על מה שהם מתארים מראש כבלתי ניתן להמחשה . מניעים רגשיים או אידאולוגיים מונעים מהם לצייר בדמיונם דבר שהיה ממשות שאנשים תכננו לפרטיה , ואשר מיליונים חוו אותה על בשרם , מיליונים של בני אדם כמותם , שהתנהגותם אינה מובנת להם או שהיא מפחידה אותם . אחדים כאלבר קאמי ( Albert Camus ) וקלרה מלרו , ( Clara Mairaux ) מסרבים לגעת בנושא מטעמי צנעה . אחרים , החוששים , לא בלי סיבה , מהמניפולציה ומהטריביאליזציה של ההיסטוריה , דוחים את עצם הרעיון של ספרות העוסקת בהשמדה . לעתים קרובות מצטטים , מחוץ להקשר ובאורח מסולף , את אדורנו : ( Theodor Adomo ) 'את המשפט "כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי" לא הייתי רוצה לרכך , ' ורואים בו הוכחה להתנגדותו לכל אסתטיזציה של הטרגדיה היהודית . אדורנו בעצם מהרהר בלגיטימיות שבניצול סבלו של האדם בידי האמנות , והוא מהסס להכריע בעניין , שכן מצד אחד הוא בלתי נסבל , ומצד אחר...
אל הספר