כמדומה שאין לך תחום שבו עוללו לחכמי אשכנז של סוף המאה הארבע עשרה ותחילת המאה החמש עשרה , עוול גדול כל כך כמו בתחום פסיקת ההלכה למעשה . ההאשמות החוזרות ונשנות עד היום בספרות המחקר כי חכמי הדור נקטו בתשובותיהם לשון שיגרה — 'אין אנו בקיאים , 'בדבר ההפרזה בתיאור יראתם את ההוראה וההנחה , המוטעית מעיקרה , כי נדונו לעקרות במעשי יצירה וניוון מוחלט בחיי הרוח התורניים — 11 כל אלו נתנו לנו תמונה מעוותת לחלוטין , רחוקה מן המציאות הנשקפת מתשובותיהם של חכמי הדור . אכן , קיימות נטיות מנטיות שונות , בקרב חכמי התורה בדור זה . יש תודעה חזקה מאוד של ירידת לימוד התורה , יש יראת הוראה , יש ענווה אישית רבה ויש הערצה רבה ל'ראשונים' שקדמו ל'גזירות / כל אלה הטביעו , בלי ספק , את חותמם על הפסיקה , אך בתחומה המעשי היה גורם עיקרי שהכריע , בסופו של דבר : חובת הדאגה להמשך הפסיקה בדור הזה כמות שהוא , על אף הקשיים והבעיות . 2 ידועה הערצת חכמי הדור לראשונים וזהירותם שלא לפגוע בכבודם . בדור זה הועמדה השאלה העקרונית על חודה : מה עדיף , הדאגה לפסיקת יומיום או הזהירות שלא להוציא כביכול לעז על הראשונים ? המהרא"י מעמיד שאלה...
אל הספר