תיארנו עד כה את מה שנראה לנו כתשתית האפיסטמולוגית שיצרה את צורתו של הדיסקורס הביקורתי על עגנון מאז ראשיתו ועד ימינו אנו - היא הדיכוטומיה שבין אמונה לספקנות . השימוש בדיסקורס בשלל נרדפים למושגי האמונה והספקנות משקף מערכת של הנחות יסוד ואמונות ביחס למושגים אלו שמעולם לא נבחנו כשלעצמם , לא כל שכן שלא עלו לדיון בשום אסכולה פרשנית של יצירת עגנון . מוסכם היה שהעבר מזוהה עם היראי , התמים , השלם , החסידי , השלו , הדתי , המסורתי , העממי , אגדי , וכן הלאה . זאת לעומת ההווה המזוהה עם המודרנה , החילוני , המורכב , השסוע , הנבוך , הפקפקן , האוניברסאלי , האקזיסטנציאלי , האימפרסיוניסטי , המהפכני , ריאלי , וכן הלאה . להסכמות אילו נלוו כאמור הבדלי הכרעות והבדלי סימפאטיה בין המושכים את יצירת עגנון אל תחומו של הספקן או המאמין או אל שניהם גם יחד . היו שראו בעולם התמימות בית קברות , עולם של זקנים ואדוקים שעברו מן העולם והם ילדים כתפיסת עולמם . עולם שאפלוליותו הנאיבית נשקפת מאותיות רש"י המהוהות של יצירותיו , לעומת האותיות המרובעות והמאירות של העולם החרש , המפותח והצעיר בשנותיו אך זקן וחכם בתפיסת עולמו . והיו...
אל הספר