בין השליטים הממלוכים נחשבים ימי הסולטאן א נאצר מוחמד אבן קלאון כתקופת שגשוג , במהלכה הגיעה המדינה לשיא התפתחותה מבחינה מדינית ותרבותית כמעצמה ים תיכונית בעלת עוצמה . גם אם יש עוררין על קביעה זו , היא מכוונת לתקופת שלטונו השלישית של מוחמד אבן קלאון , שהחלה ב 1310 ונמשכה למעלה משלושים שנה . קדמו לתקופה זו ימים זוהרים פחות . בשני העשורים שבין מות האב , קלאון , ועליית הבן מוחמד לשלטון יציב וממושך , זקפה המדינה הממלוכית להישגיה התעמולתיים והצבאיים את סילוקם הגמור של שרידי הממלכה הצלבנית מחוף סוריה ויצירת מרקם יחסים דיפלומטיים חיוביים עם מדינות חוץ , בקיסרות הביזאנטית היורדת , שהצליחה לתבוע את פתיחתו מחדש של מנזר המצלבה המופקע מימי ח'צ'ר , ומדינת הורדת הזהב שעל הוולגה . לעומת זאת פלשו לסוריה פעם נוספת גדודי מונגולים בהנהגת השליט האילח'אני גאזאן , ניצחו חיל ממלוכי ב 1299 ( קרב ואדי ח'אזנדאר ) וכבשו את דמשק . לפי האגדה שטופחה באירופה , חדר גאזאן , תקוות האירופאים לנקמה על כשלון מסעי הצלב לירושלים , ואף נראה מתפלל בחג המולד של שנת 1300 בכנסיית הקבר . ארוע זה , שספק אם התרחש , לא יצר מציאות מד...
אל הספר