האדריכלות הציונית הארצישראלית והתל אביבית התפתחה בהקשר ייחודי ורב סתירות : מחד גיסא , הציונות כתנועה לאומית הדגישה את היותם של היהודים "אומה / 'היסטורית את חשיבות חזרתם להיסטוריה , ובהתאמה את השימוש הציוני בצורות אדריכליות היסטוריוציסטיות . מאידך גיסא , המצב הפיסי והארכיאולוגי ב"ארץ החרבה" לא כלל סימנים מוחשיים כעדות למאפייניה של המורשת הלאומית החומרית . במצב חריג זה מילאו את החסר מקורות "אוריינטליים" וטקסטים תנ"כיים , והמחקר הפילולוגי , ביקורת המקרא והארכיאולוגיה סייעו בהבניית סגנונות אדריכליים יהודיים ציוניים . בהקשר זה התגלעו מחלוקות באשר לטיבם ולמשקלם של תקדימים היסטוריים יהודיים ושל נורמות תכנון אירופיות בנות הזמן . אחדים מהאדריכלים יוצאי המערב ראו בחזרה לתקדים התנ"כי הקדום הזדמנות לדילוג היסטורי , שיאפשר דווקא את השימוש בדפוסים מודרניים , חדשים , תוך הדגשת הממד האוניברסלי וההנדסי הטכנולוגי . מנגד , מתכננים ציוניים ממזרח אירופה , כבוריס שץ וברסקי , ביקשו לעצב את המרחב דווקא על ידי הדגשת הממד התרבותי הפרטיקולרי , המבטא את "האידאל ההיסטורי הדורש התפתחות היסטורית" ( אחד העם . ( בזי...
אל הספר