א ית א א הים את ה מים ואת הא ץ ( א , א . ( חלוקות הדעות . כנראה הפסוק הראשון הוא תיאור פתיחה חגיגי לנאמר בהמשך ( כדברי קאסוטו למשל , ( וככזה מכיל את כל פירוט מעשה הבריאה , במובן שהאל ברא הכול מכול , את שני הצדדים של היקום , של השמים ושל הארץ , הניצבים זה מול זה כמו אלוהים והשיקוף הניצב מולו בבוראו את האחר . והא ץ היתה תה ובה וח •• על–• ני תה ם ור ח א הים מ חפת על–• ני ה ים ( א , ב . ( ו — ... ואחרי דברי הפתיחה , כאן ממש מתחיל הסיפור שלנו , העלילה . וו' החיבור מציינת שבזמן עבר כבר התרחש דבר–מה , היה דבר–מה , משמע שכאשר אלוהים בא לברוא את העולם , הארץ הייתה כבר במצב כזה וכזה . ואלוהים היה הגורם היחיד , הפ ה–תודעה היחידה הפועלת אל מול הדומם : ארץ שהיא בתוהו ובוהו , חושך בתהום ומים שהם תהום , כלומר כ לם בכ לם , בכל ם , בערבוביה , בלא הבדלה . אף על פי כן נדגיש : הארץ כמו הייתה כבר ( וגם אם דעתו של רש"י מתקבלת , שהיא בניגוד לזו של קאסוטו , שפסוק ב' ממשיך את פסוק א' ושניהם יחד מהווים את דברי הפתיחה , כך שהמשמעות הנה : בבוא אלוהים בתחילה לברוא את העולם , מצב הדברים היה כזה וכזה ... גם אז עדיין...
אל הספר