פרק זה המובא בסיומו של הספר דן במקומן של תורה ומצוות ועשייה ארצית בכלל בתפיסתו של רבי דוב בער . נושא זה רחב ומורכב ונוגע בסוגיות יסוד שנידונו בפרקים הקודמים , ואדון בו יחסית בקצרה . תפיסת השעשוע והמשחק שהרחבנו בה בפרקי הספר , מכוננת גישה על פיה מעשי האדם אינם נמדדים על פי ערכם האובייקטיבי , כצפוי מתפיסה דתית קלאסית , אלא כוונת לבו של האדם , הכנות , המוטיבציה שלו ומידת ההפתעה מעצם זה שהוא עושה את המעשה משמעותיות לבחינת השעשוע הטמון במעשיו ולהשפעת מעשי האדם על הנעשה בעולם . ממילא אמות המידה לבחינת ערך מעשה זה או אחר הן סובייקטיביות ולא ניתן לסכם בטבלה את תפיסת רבי דוב בער ביחס לחומריות , ביחס למצוות ובכלל ביחס לעבודת ה' בעלת משמעות . נקודת המוצא היא ההבנה שמשחק ושעשוע של פלוני המחולל הפתעה , איננו בהכרח מחייב תוצאה זהה אם אלמוני יפעל באותה דרך . שיח של שעשוע מטבעו איננו יכול להתנסח קטגורית . הוא מכיל כיוונים שונים שחלקם סותרים זה את זה ועם זאת נקודת המוצא המתארת את ייעודו של האדם לעורר שחוק אצל בוראו , מאפשרת את התקיימותם יחדיו במכלול עבודתו של האדם . היחס לחומר ולחומריות בכמה מפרקי הספר...
אל הספר