השיר "נאום בן הדם / על ערב" ( בספרו אזור מגן תאום בן הדם , גרינברג , ב . , ( 152-151 שנכתב כתגובה ישירה על מאורעות תרפ"ט , מסכם את התמורות בעמדותיו של גרינברג כלפי יחסי יהודים ערבים עד אז . הדובר מתאר בו את התנפצות אמונותיו הישנות : האחת , אמונתו התמימה בברית הטבעית בין קשה , לא קבלו אף כף מרק ביום ואף סוכר לתה ? ואף על פי כן צעדו למטרתם בלי חת , מתוך ויתור על אפשרויות חיים פרטיים בניכר . ואתה , אשר בימים האלה חיית חיי תענוגות בגולה ובאת הנה אל המוכן — אתה מעיז לידות בהם אבן ! אכן , זהוא מעשה 'משומד ! ' ואם גם עוד לא יצאת לשמד , הרי נשמתך נטמאה בבגידה [ ... ] אמרת כי חברינו — ביניהם ארבעת ילדי — לא הגינו על היער . האם לא ידוע הדבר , כי בשעה שהגינו ושמרו במקום אחד , פרצה האש במקום שני ? ואם גם שמרו בכל פינות היער — תמיד ידעו המציתים להבעיר אש במקומות אחרים . ומה אפשר לעשות לערבים הללו , המוכשרים יותר מילדינו לדלג על פני הקוצים , הגיאיות והסלעים ? אנו , ההורים , אשמים על חטא שחטאנו בחנכנו את ילדינו לעבודה ולשלום . לא לימדנו אותם להרוג אנשים [ ... ] הבור אשר הנך חופר בשביל אחיך ברשעותך ...
אל הספר