תורת הפרשנות מבחינה בין שלוש דמויות הקשורות בטקסט הכתוב ושואלת על היחסים ביניהם : הטקסט , מחבר הטקסט , והקורא / פרשן . מחבר הטקסט הקדוש , יהא זה האל בכבודו ובעצמו או משה , אינם מצויים כדי להסביר את הטקסט . במובן זה , דומה הטקסט הקדוש לכל טקסט שמחברו כבר אינו חי או רחוק מיצירתו . המדרש אינו עוסק בכוונת המחבר . הוא עוסק ביחס שבין הפרשן לטקסט ובמובן זה , הוא נשען על תיאוריית פרשנות קרובה באופן מפתיע למדי לתיאוריות פרשנות מן המאה העשרים . המדרש הוא יחס בין פרשן לבין טקסט , יחס המתאפיין בתלות הדדית ודיאלקטית ביניהם : הטקסט מקבל משמעות חדשה שטרם היתה ידועה לו , והדרשן לומד משהו שלא היה ידוע לו על עולמו ועל עצמו . יותר מכך , הטקסט הוא חסר משמעות ללא פרשן הלומד וממשמע אותו אבל הפרשן תלוי בטקסט , הן כמצע לדבריו אך בעיקר בגלל הנחתו שיש בכוח הטקסט ללמד אותו מה שלא היה יכול ללמוד בדרך אחרת . יוצא אפוא , שהטקסט והפרשן מלמדים זה את זה וזקוקים זה לזה . שיטה זו נבדלת באופן מהותי משיטות פרשניות אחרות . היא שונה מן הגישות המקנות לטקסט סמכות גבוהה יותר מזו של הפרשן שכל תפקידו אינו אלא לחשוף את משמעות הטק...
אל הספר