ההתנגדות לגישה המסורתית בתכניות ההכשרה , הבנויה על לימודים תאורטיים ועל העברת ידע פרופוזיציוני , אינה צריכה להוביל למסקנה שיש להחליפה בלמידה התנסותית , הבנויה באופן בלעדי על ההתנסות שבה רוכש הסטודנט המתכשר ידע מצבי-הקשרי . החלטה כזאת תהיה פזיזה ולא מוצדקת . לא זו בלבד שאין לנו עדויות אמפיריות לפיהן הגישה האלטרנטיבית היא אפשרית , תכליתית ומשיגה תוצאות טובות יותר , אלא שאפריורית התפיסה הדיכוטומית הגורסת בחירה של גישה זו או גישה אחרת איננה מוצדקת . אמנם ההוראה , כפי שציינו לעיל , היא עיסוק פרקטי-רפלקטיבי והמורה לומד מניסיונו להשתמש בידע מצבי-הקשרי ההולך ונצבר , ואולם הידע התאורטי וידע העקרונות לא רק שהם חסכוניים יותר ונצברים בזיכרון ארוך הטווח , אלא הם שמספקים את מסגרות ההתייחסות לאינטרפרטציה ולשיפוט המצבים ההקשרייס בהוראה . בלעדי ידע זה ההוראה היא שטחית ובלתי משמעותית . על כן , לא ייפלא שחוקרים רכים מעלים טענות משכנעות בזכות השילוב של שתי הגישות . שולמן ( Shulman , 1988 ) למשל , סבור שאת תכניות ההכשרה צריך לבנות על דיאלקטיקה מתמשכת בין לימוד עקרונות לבין התנסות במקרים . לדעתו , יצירת דיכ...
אל הספר