התנהגותם של האסירים במחנות ההשמדה הייתה בעיקרה התנהגות אינסטינקטיבית , ובייחוד נכון הדבר באשר ליחסם של האסירים למזון . הרעב היה העינוי הנורא ביותר והמגוון ביותר במחנות . ויקטור פרנקל מתאר בספרו איר הייתה דעתם של אסירי המחנות נתונה תמיד למזון , גם דעתם של האסירים החזקים ביותר . אפילו אנשי המעלה שביניהם , ובכללם פרנקל עצמו , השתוקקו תמיד לשעה שיאכלו שוב מזון טוב , " לא בגלל האוכל הטוב כשלעצמו , אלא מתור הידיעה כי באותו זמן תגיע סוף סוף אל קצה ההוויה התת אנושית , אשר אילצה אותנו לצמצם את כל מחשבותינו באוכל בלבד . " אלי א' כהן , בספרו על התנהגותם של אסירי מחנות ההשמדה , טוען כי "הרעב אין לו מעצורים משום סוג שהוא , " והוא מצטט את הערתו של סופר אחר שכתב כי הרעב "דוחף לעשיית כל מעשה שפלות . " דוגמה מדהימה לכוחו המשחית של הרעב הוא מביא ממחקרו של ה"א בלור , " אישיותם של בלואי מחנות הריכוז , " שבו מסופר על אישה אנגלייה אחת , אריסטוקרטית ומחונכת היטב , שהייתה נשואה לצרפתי . עד שבאה למחנה יצא שמעה בשל "אדיבותה , נדיבות לבה ואהבת האדם שבה . " היא עצמה סיפרה כיצד הייתה מחפשת במחנה אסירים חולים ותשוש...
אל הספר