הקדמה בתחילת חורף 1998 יצאתי לגלות את ארצי , את ארץ הקודש . מסע זה של עלייה לרגל בארץ שלי היה בגדר ניסוי אישי שערכתי לבחינת גבולות האמפתיה הדתית שלי . כיהודי ישראלי , ביקשתי להכיר מקרוב את עבודת הקודש האינטימית של שכניי הנוצרים והמוסלמים . במשך שנתיים ביקרתי במנזרים , במסגדים ובאתרים קדושים , מגלה אגב ביקוריי פינות ארץ חבויות . תחושת הזמן הקדוש שלי התרחבה וכללה כעת גם חגים ומועדים נוספים , שאותם חגגתי בחברת נזירים ונזירות נוצריים , ומיסטיקנים סופיים מוסלמיים . לא את טשטוש ההבדלים בין הדתות ביקשתי במסעי זה , אלא את המכנה המשותף שביניהן . לא ניסיתי לצלול לוויכוחים תאולוגיים מסובכים שממילא היו מעבר לתחום מומחיותי כעיתונאי ; תחת זאת ביקשתי לבדוק אם תוכל האמונה לשמש אמצעי לריפוי , במקום להמשיך להיות מוקד של ניגודים . שאפתי להתפלל יחדיו ולעשות מדיטציה משותפת עם חבריי לאמונה , נוצרים ומוסלמים . פעלתי מתוך דחייה מודעת של הדרך שבה שפטנו עד כה , בני הדתות השונות , זה את אמונתו של זה - לפי מה שאנו מאמינים על אלוהים במקום לפי האופן שבו אנו חווים את נוכחותו . תאולוגיה מבחינה בין אמת ללא אמת , התפיל...
אל הספר