פרק י תוךוצורה רב > מנדל מנדל משמ » ד את כתבי ה > ד ממידת האמת שהיתה טבועה באישיותו של רבי מנדל , נובעת גם חרדתו לכל מלה כתובה שיצאה מעטו . רבי מנדל לא השאיר אחריו ירושה רוחנית בכתב , לא ספר מודפס ואפילו לא פיסת נייר כתובה בכתב ידו . כשסערה עליו נפשו , העלה את הרעיונות והרגשות על גבי קלף או נייר , אך לאחר מכן הוריד הכל לטמיון , בכוונה תחילה . בכל ערב פסח חיפש רבי מנדל בחורים ובסדקים , וכשמצא פיסת נייר כתובה בכתב ידו , שרף אותה יחד עם החמץ . הוא לא רצה להפקיר את כתביו לרבים , מתוך חשש שאנשים שאינם ראויים לכך יעיינו בהם . שמא ישתבשו הדברים על ידי ההמונים ; פן יצונן הלהט שהוצק בדברים ; פן תיבול הנשמה שבהם . הוא לא רצה להוסיף ספר על ספרים . עולמו העליון הוא העולם שדממה שולטת בו . בעולם ההוא עדיין לא נוצרו הלבושים שהדממה תתלבש בהם . המלה היא הלבוש הגשמי של המחשבה , אך היא איננה מסוגלת לבטא את הרוחניות הטהורה שבה . הדיבור רק נוגע במחשבה אך איננו מכיל אותה .
אל הספר