הקשר הרעיוני בין ניהול עצמי לבין אפקטיביות בית ספרית בפרק הקודם ראינו כי בית ספר בניהול עצמי הוא דגם של ביזור מנהלי שבמרכזו בית הספר כיחידה בעלת סמכות פורמלית לקבל החלטות בנושאים פדגוגיים , ארגוניים וכספיים , בכפוף למדיניות הכוללת של המדינה . תרבות הניהול של בית הספר גמישה ומתאימה את עצמה לשינויים פנימיים וחיצוניים בסביבה הארגונית . יש בו ועד מנהל המורכב ממנהל בית הספר , נציגי המורים , נציגי ההורים , נציגי הקהילה , נציג משרד החינוך ובעלי עניין , ( stakeholders ) המעורבים בתהליך קבלת ההחלטות . על בית הספר מוטלת האחריות לדווח לרשויות המרכזיות מהן המטרות שהציב לעצמו , באיזה אופן הקצה את משאביו , ומהן התפוקות החינוכיות והחברתיות שלו . הנחת היסוד העומדת מאחורי הרעיון של בית ספר בניהול עצמי היא שמתן אוטונומיה לבית ספר מעניקה לו את היכולת להסתגל לסביבה המשתנה תדיר , להתחדש , להתייעל , להיות קשוב לצורכי התלמידים ולשאת באחריות לתוצאות החלטותיו . החוקרת האמריקאית בטי מאלן ( Malen ) ועמיתיה טוענים שהביזור נולד כתגובה פוליטית על משבר האמון שפקד את הציבור באשר ליכולתו של השלטון המרכזי לנהל ביעילות...
אל הספר