הקדמה בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים רווחה בקרב הקהילייה המנהלית בחינוך הדעה כי ריכוזיות מנהלית הינה הדפוס הרצוי להתמודדות עם הבעיות שהתעוררו כתוצאה מגידולה המספרי של מערכת החינוך לאחר מלחמת העולם השנייה . הטענה הייתה שהריכוזיות והסטנדרטיזציה יאפשרו למערכות חינוך אלה , תוך פרק זמן סביר , לגייס ולהכשיר מספר גדול של מורים , לקלוט מספר גדול של תלמידים , לבנות בתי ספר ולרכוש ציוד לימודי , וכן לפקח על הפצתם של חומרים ומשאבים כספיים . רוב המדינות המתועשות התאפיינו ברמת מרכוז גבוהה על מנת להבטיח שוויון חברתי בשירותים הציבוריים בכלל ובחינוך בפרט . עד מהרה התברר שיעילותה של הריכוזיות המנהלית התקיימה רק עד לנקודה מסוימת , שמעבר לה קרסו המערכות ולא יכלו לעמוד בעומס . הביקוש לחינוך גדל , אך תקציבי החינוך הצטמצמו וביצועיה של מערכת החינוך פחתו . נוצר צורך במציאת תשובה למצב שנוצר . הדפוס הביורוקרטי הריכוזי נמצא בלתי יעיל . הוא הכביד על ערוצי התקשורת , סרבל תהליכים של קבלת החלטות , לא נתן פתרון מיידי לבעיות , יצר ניכור בקרב ציבור המורים ופיתח את תסמונת "הראש הקטן" בקרב המנהלים והמורים . אם נבחן א...
אל הספר