ההון הפרטי ההון הפרטי הקדים במידה רבה את ההון הציבורי ביצירת קשרים עם מוכרי קרקע בנגב . נציגיו פעלו עד שנות ה 30 בעיקר בעזה , בח'אךיוניס וברפיח , ובשנות ה 30 וה 40 אף הרחיבו את עסקיהם לעבר באר שבע ודרומה . מכיוון שמאחורי ההון הפרטי לא עמדו מתיישבים , חיפשו רוכשי הקרקעות הפרטיים גופים וחברות שיחזיקו בקרקע עד מסירתה לידי הרוכשים , ויפתחוה . בעתות משבר , בעיקר בשל המתח הגואה בין ערבים ויהודים , נאלצו סוחרי הקרקע הפרטיים לוותר על קרקע שנשמטה חזרה לידי הבדואים , ולהמתין לזמנים רגועים יותר , בהם ניתן יהיה לתובעה חזרה . מכל מקום , הקשרים המסחריים שהם יצרו , האופציות לרכישה שהושגו מבעלי קרקע בנגב , והשגת שטרי בעלות ( קושאנים ) על אלפי דונם בנגב , שימשו בסיס ראשוני לפעולת נציגי ההון הציבורי — חברת הכשרת היישוב והקרן הקיימת . ההון הציבורי נהנה איפוא מניסיונם הנרכש של הסוחרים הפרטיים במשא ומתן באיזור , וקיבל לידיו קרקעות — לעתים במחירים נמוכים למדי — משום שלא היה זה לפי כוחם של הסוחרים הפרטיים להחזיק בהן . מנהיגי היישוב הבינו , שללא ההון הפרטי לא תוכל להתקדם ההתיישבות בארץ ישראל , למרות גילוי...
אל הספר