פרק ראשון מבוא : מהתבדלות למעורבות היסטורית מנקודת הראות של התנועות המודרניות , שפעלו בהיסטוריה ושאפו לעצב אותה , נראו התנועות החרדיות כנסוגות ולוקות בעיוורון היסטורי . במאה התשע עשרה התכוונו לעיוורונן כלפי הבטחות האמנציפציה . במאה העשרים התכוונו לעיוורונן כלפי האסון הקרב , המחייב יוזמה קיבוצית להצלת העם . התנועות החרדיות סירבו לאמנציפציה , אחר כך סירבו לאוטואמנציפציה מכל הסוגים . כל נקיטת יוזמה עצמית לשנות את מצב העם ולהוציאו מהגלות נתפסה כמרד נגד רצון ה"השגחה" ונגד רצון ה"גויים" המושלים על ישראל בגזרתה . לפי מדרש ידוע השביע אלוהים את ישראל אחרי דיכוי מרד בר כוכבא שלא ימרדו באומות ולא "יעלו כחומה" לארץ ישראל , ואת האומות השביע שלא ידכאו את ישראל יותר מדי . התנועות החרדיות הפכו את המדרש הזה לבסיס האידאולוגי של יחסן לתנועות הדוגלות בגאולה עצמית . המרד נגד שלטון האומות והמאמץ "לעלות כחומה" הביא את העונש המתבטא באנטישמיות . צפוי אסון נורא , אבל הוא אינו מצדיק את יוזמת הגאולה העצמית מפני שיוזמה זו היא סיבתו . המסקנה המשתמעת מכאן היא שהדרך היחידה למנוע את האסון הוא לחדול מן היוזמות החטאות ,...
אל הספר