מאספסינוס עד אדריאנוס

מכאן ואילך חלה תפנית חרה בסיפורנו . יותר מאלף שנים , פרט להפסקה קצרה אחת , היתה ירושלים קודם כל בירתו של העם היהודי , ולרוב אף בירתה של מדינה יהודית , לכאן הובילו החוטים השונים של קשרי חוץ ובטחון , כאן ישבה אדמיניסטרציה יהודית עניפה , כאן התרקמו חיי הרוח של העם . כל זה משתנה מעתה . למשך תקופה ארוכה נחלש הקשר המעשי בין העם היהודי לבין עיר הנצח שלו , והיא אף סגורה בפניו במשך פרקי זמן ארוכים . ירושלים אף אינה הופכת להיות כפי שהיתה בתקופה היבוסית , בירתה של מדינה אחרת , לא - יהודית - עד לתקופה הצלבנית . היא נעשית עיר פרובינציאלית , לעתים לא מן הגדולות או מן החשובות . מכאן נקטעת לתקופה ארוכה הזהות המידית שבין עם ישראל לירושלים , ששימשה עד כה כמעין מוטיב מוביל בחיבורנו . חורבן העיר אין פירושו חורבן העם . עם ישראל הוסיף להתקיים , אך בריחוק - מה מן העיר ולא תמיד תוך קשר רצוף אתה , על כן אין מקום עוד לתיאור מערכות המינהל בירושלים - עד לתקופה הצלבנית . על הקורא להתרגל מעתה לדרך תיאור שונה מזו שנקטנו עד כה , וזאת לאור צורת החיים השונה בעיר והשוני בנופה האנושי ובמעמדה הציבורי והמדיני . מאספסינוס ע...  אל הספר
כנרת, זמורה ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ