: אייזק אסימוב 14 ות אור 98 מינה זקפה את ראשה בבהלה, משתנקת . היא התבוננה לצדדים : לא היה לפניה איש, רק שני גבים של מושבי עור ועורפה של אימה שזמזמה לצלילי המוזיקה שחדרה את מעטה האוזניות, ובהתה בהשתקפותה בראי כמנהלת קרב מבטים מתמשך עם דמותה שלה . "יופי, עוד סיוט מזוין" חשבה לעצמה, "וחשבתי שכבר נפטרתי מהדמויות האלה . " אימה בלמה ונשאה אליה מבט נחרץ . "הגענו", בישרה האם את המובן מאליו . "כולי אושר" השיבה לה מינה במרירות . "את צריכה להיות . בזמנו לא הייתה להורים שלי האפשרות . . . " "ביי אמא . אוהבת . " - היא טיפסה במעלה המדרגות אל כיתתה, מתנשמת בכבדות עם כל התקדמות מדי, קילוגרמים - תמיד יותר – אנכית כנגד כוח המשיכה . מגושמת מדי, כבדה מדי רבים של חומר עודף עבור קליפה כל כך חלולה . היא פתחה את הדלת בדממה, ה לביולוגיהמצמצמת עיניים לנגד האור הפלורסנטי שהכה בפניה, והגישה למור את האישור הרפואי לאיחור בחטף ; "פציינטית תחת מעקב", נכתב שם . הוא הנהן בדממה, כמתוך הסכם בלתי מדובר בין השניים . היא תרה במבטה אחר מקום פנוי, והתיישבה ליד קלאוס ששלח בה מבט שיפוטי . פוטנציאל הפעולה נוצר כשיש שינוי במתח החש...
אל הספר