146 שהוא רוצה שילכו בדרך שלו . סוג החשיבה של "אתה טועה ואני צודק", משאיר אותנו כלואים . אלה רגעי השיא של הנתיב הרוחני : כשאתם נהיים עקשנים ודעתנים וזועמים בצדקנות, כשאתם נהיים חמומי מוח או נכנסים ללחץ שמא הדברים לא יסתדרו כפי שאתם רוצים . רק ככה אתם יודעים שאתם מכניסים את עצמכם למצוקה, וזה כמו פעמון גדול שמתחיל לצלצל . זה בדיוק הזמן לשחרר את המחשבות ולהתאמן בפתיחת הלב והראש . הכול מתמצה בסופו של דבר בהנחיית המדיטציה : לשחרר ולהרפות . הזעם הצדקני הזה, הבהלה הזאת שמא מישהו יעשה משהו לא בסדר, ההרגשה שלכם שהעולם יהיה דוגמטי אלא אם כן כולם יפעלו בדיוק כפי שאתם דורשים, למעשה מדובר בסוג של תוקפנות . זה נכון גם אם האמונה שלכם היא כביכול טובה . למשל, האמונה שאנחנו חייבים לנקות את הזיהום מהנהרות . כשאנחנו נאחזים באדיקות בנקודת השקפה אחת על הדברים, אנחנו מרעילים את עצמנו וזה לא מעורר שמחה בנו או באף אחד אחר . ההשקפות הטובות שלנו לא מייצרות תוצאות טובות משום שהן מגיעות מבהלה כזאת, מתוקפנות כזאת ומנחישות כזאת לגרום לדברים להתרחש אך ורק בדרך שלנו . וזה מביא לתפישת הזולת כאויב . כל האמונות שלנו מבוסס...
אל הספר