82 ההנחיה שאני מנחה כבר שנים היא : כאשר אתם מודטים, וגם בחיי היום-יום שלכם, שימו לב מתי אתם נלכדים . שימו לב מתי אתם מופעלים מטריגר כלשהו . זה הצעד הראשון : להכיר בכך שצץ רגש . לאחר מכן, אני מייעצת לתלמידים, הרפו מסיפור העלילה ונסו להיפתח . פשוט עצרו ולמשך רגע אחד נסו להתחבר אל המרחב, אל הפתיחות . אני קוראת לזה, "תרגול עצירה" . כמו לצאת לפסק זמן לבד לרגע . ואז אתם נפתחים אל האיכות או המרקם של החוויה עצמה, מתחברים לחלוטין אל הרגש, בלי הסיפור הנלווה . איך מרגיש העצב הזה ? איך מרגיש הכעס ? איפה הוא ממוקם בגופכם ? אתם מניחים לתחושת הרגש להיות מושא המדיטציה שלכם . והסיבה שאני מחויבת כל כך ללמד דווקא את זה היא שחוויית התחושה הרגשית עצמה היא דרך רדיקלית ויעילה ביותר להתעוררות . ללא ספק, זהו השלב שבו אנשים מתפרקים . אנחנו מפחדים כל כך מהרגשות שלנו, נרתעים מהם כל כך . שטף הרגשות לוכד אתכם וסוחף אתכם רחוק, כאילו אתם נתונים לשליטתו . אבל גיליתי שאפשר לגשת לרגשות בגישה אחרת, ודווקא להיכנס אל עומק הרגשות שצצים בתרגול . למעשה הרגשות יכולים לחזק אותנו מאוד . אני קוראת לעבודה עם הרגשות, "טרנספורמציה מ...
אל הספר