ביומן . בעיני ריבצ'ה, סורצ'ה היתה האדם המבוגר היחיד שעליו יכלה לסמוך ושאהב אותה באמת ובתמים, לאחר שהוריה נלקחו ממנה . היא כתבה לה מכתבים רבים ונתנה לה לקרוא ביומנה . כמו כל דבר בחייה, גם הקשר הזה לא היה חף מבעיות, והחברות עם סורצ'ה הרחיקה אותה מחברותיה הטובות, שלא ראו אותה בעין יפה : [ 1943 . 11 . 17 ] כתבתי לסורצ'ה מכתב . עכשיו אני אוהבת אותה עוד יותר . חבל מאוד שאנחנו מתראות לעתים כל כך רחוקות . . . אווה ופלה אמרו לי שזה זמן ‑ מה השתניתי גם לטובה וגם לרעה וגם שנהייתי מובנת . אני אומרת שאולי זה בגלל שאני מתראה עם סורצ'ה וכו' . . . גם אווה אמרה לי שוודאי דיברתי עם סורצ'ה על הבנות וגם עליה . אוי, כמה שהן טועות . ואולי הקנאה מדברת מתוכן, אה, בטח לא . . . רובצת לי אבן על הלב . . . על אף הכאב על הריחוק מחברותיה, ריבצ'ה לא היתה מסוגלת בשום אופן להתנתק מסורצ'ה . עוד חורף הגיע, חורף רביעי קפוא וחשוך שהיה עליה לעבור בגטו . כמה עוד נצטרך לסבול ? חשבה ריבצ'ה בייאוש . כמה חורפים עוד נעבור כאן ? הרחובות כוסו שוב בשלג הלבן, אך לבה היה שחור חברות ורעות באימי הגטו 159 וקודר . בדירה לא היה שום אמצעי...
אל הספר