מרים, וריבצ'ה יכלה להתרכז שוב בלימודים בלי שהיתה עייפה מעבודות הבית ומהטיפול באחיה ובאחיותיה . הילדים ביקשו שוב ושוב ללכת לבקר את אביהם בבית החולים, אך הדבר היה בלתי ‑ אפשרי . נאסר על ילדים לבקר שם, מחשש שיידבקו במחלות, ומרים אף ביקשה לגונן עליהם מפני המראות הנוראים, ובהם המראה של אביהם בחולשתו . במקום זה עודדה אותם לכתוב לו מכתבים . היא קיוותה שאלה יעודדו את רוחו והוא יתחיל לדבר, אבל תקוותיה התבדו . אף שפצעיו הלכו והחלימו והיה ניכר כי הוא מתחזק, יעקב הוסיף להתעטף בשתיקתו . לשאלותיה על מה שקרה באותו הלילה, השיב כי אינו זוכר והפנה אליה את גבו . הוא לא היה עוד הגבר היציב והשמח שהכירה, והיא לא ידעה את נפשה מרוב צער . כאשר התייעצה עם הרופאים ועם האחיות, ענו לה כי תגובתו צפויה לאור הטראומה והכאבים הקשים שידע . הם יכולים למרוח משחות ולהחליף תחבושות, אמרו לה, אבל יש פצעים שרק הזמן מעביר . גם אצל משפחתה, חבריה ומכריה לא מצאה עזרה . כל אדם בגטו היה עסוק בניסיון להחזיק את עצמו ואת משפחתו . לבסוף, בחלוף שבועות אחדים, נדמה כי המצב משתפר . יעקב החל לענות למכתבי הילדים במכתבים ארוכים משלו, מלאי מילו...
אל הספר