נקב־הצצה

18 | מעלה | גיליון 3 | תשרי תשפ"ב | ספטמבר 2021 בן-נפתלי לענות בשתי ☞ הנובלות שלפנינו . הנובלה הראשונה, ״קיץ״, נפתחת במות הסב – אב אימה של הגיבורה – והיא מדמה את העצב בפניה לדיוקן של הצייר אמדאו מודיליאני : ״פניה סחופות, מזווותות״ ( עמ׳ 9 ) . אחרי שקראתי את הדימוי הזה חשבתי על העיניים באותם דיוקנאות – עיניים נעולות, כמעט סגורות, אטומות משהו, פתחיהן חסומים מעט, כאילו מישהו תפר או צמצם את העפעפיים בכוונה תחילה ; הן אינן מישירות מבט או מנהלות דיאלוג עם הצופה או המביט, ועם זאת, מדובר בצורת האומנות החשופה מכולן, ״הדיוקן״ . אם העיניים הן הראי של הנשמה כמאמר הקלישאה, בן-נפתלי מכריזה עוד בפסקת הפתיחה של הספר על המאבק בין הרצון והצורך להיחשף ולשקף את עצמך כדיוקן בפני כול לבין הנחיצות בשמירה על פרטיות . ״קיץ״ מתמקד בטיול שעורכות הסבתא, האימא והגיבורה הנכדה לבאד גסטיין, עיירת המרפא באוסטריה, בצל מות האב ; מעין טיול של שחרור והיטהרות ( קשה שלא להיזכר כאן ב הר הקסמים של תומאס מאן, ועם זאת הקשר אליו די רופף ) . לכל אחת מהדמויות הראשיות נקודת מבט שונה על המוות : הסבתא נראית מרוחקת ומשלימה ( או מדחיקה...  אל הספר
מקום לשירה