דן מירון 164 יכולה להיחשב לספרות גרמנית, ככל שתנסה להיראות כזאת . הסופרים מקיימים את עצמם ספרותית בין שלוש אי-אפשרויות : אי-האפשרות שלא לכתוב כלל ; אי-האפשרות לכתוב בגרמנית אותנטית, ואי-האפשרות לכתוב בכל לשון אחרת . בכך הם יוצרים ספרות בלתי אפשרית מכל הבחינות ; ספרות צוענית שגנבה את הילד הגרמני מעריסתו ובמעט אימון אילפה אותו לרקוד כלוליין על החבל המתוח . בעצם כולה אחיזת עיניים, שהרי הילד הגרמני עצמו גם הוא נעלם ממנה כלא 21 . היה, ולאנשים רק נדמה שמישהו רוקד על החבל אין בכוונתנו לעסוק כאן בשאלה אם צדק קפקא בגזר הדין הנורא שחרץ על הספרות היהודית-הגרמנית, שכתיבתם של עשרות סופרים, למן היינה ועד לוולטר בנימין, קאנֶטִי ופול צלאן, שלא לדבר על כתיבתו שלו עצמו, הכחישו וביטלו אותו מכול וכול . אין טעם להתווכח עם טענותיו של קפקא, הן משום הטעויות הגלויות לעין שבהן הן משום שבעיקרן כוונו על ידי הסופר כלפי עצמו . עובדה זו מתגלה בייחוד במקום בו מתוארת הכתיבה הגרמנית-היהודית כאילו היתה עוינת "את החיים ואת הכתיבה עצמה", בעודה משמשת למעשה "רק אמצעי-עראי שנזקק לו מישהו הכותב את צוואתו זמן קצר לפני שיאבד את...
אל הספר