החיה בבית הכנסת 55 המין הילדותי שלו לזה הגברי המפותח ועטור השיער של אביו ) . תחושת הרזון והקוטן של קפקא ( אף כי היה גבר גבה קומה ) נעשתה למציאות נפשית, שאין חשיבות לשאלה אם היה או לא היה לה גיבוי עובדתי אובייקטיבי . כמציאות נפשית וכדימוי עצמי היא הִכתיבה לקפקא את יחסו למרחב, את הצורך שלו להסתגר בחדרו ( שהיה לגביו כמין גוף מגונן גדול יותר, שריון שלבש על גופו הפגיע ) , את הצמחונות שלו ( החשש מחדירת רעלים לגופו הקטן, החדיר והפגיע ) , את יחסו אל העירום כאל אידיאל קיומי ( קפקא הצעיר פקד בתי מרגוע של נודיסטים ) , את חרדתו מפני נישואין ( למרות שראה בהם, לדבריו, אידיאל נעלה ) . הנישואין מצטיירים לגביו כסדרת מצבים "שאי אפשר להתקטן ולהיעלם בהם, חייבים להיות נוכחים" — הן חברתית, הן פיזית ( ליד שולחן המשפחה, במיטה הזוגית ) , הן סקסואלית ; ולכן הנישואים כמותם כ"גרדום" ( Schafott ) . כך נוצר אצל קפקא הפחד הבלתי מרפה מן הגודל שפירושו כוח . אבל תוך כך נוצר אצלו גם אֶתוס הומניסטי של קוטן ושל חולשה . קאנֶטי מצביע על הדרך בה הופכת הנוירוזה לתורת מוסר . הוא אומר : "פחד מרכזי בחייו של קפקא היה הפחד מפני כו...
אל הספר