פרק חמישים : אופוריה | 727 ואולם, כדרכם של תגובות להסדרים כלכליים, פוליטיים ומדיניים, הגל האופטימי ששרר בחברה הישראלית לאחר החתימה על הסכם העקרונות, היה מוגבל . כבר במהלכו ציפה פרס לקשיים בעקבות הצעדים ליישום ההסכם הלכה למעשה . ואלה אכן הגיעו ״בצרורות״ ומכל עבר : האופוזיציה, הקואליציה, המתנחלים, הפלסטינים וכמה ממדינות ערב, בראשן סוריה ואף ירדן, היו בין אלה שהביעו חוסר נחת . שתי האחרונות ראו עצמן נפגעות במיוחד מחשש שעתה תזנח ישראל את המשא ומתן עימן . לפיכך החל רבין לראות בקידום תהליכי השלום משום נטל . פרס פחות התרגש מהתגובות הללו . הוא ציפה להן וראה עצמו בתפקיד המרגיע הלאומי . יתרה מזאת, אחת הבעיות של ראש הממשלה בעת ההיא היו שרפות שפרצו במפלגתו ובקואליציה, שהוא היה חייב להתמודד איתן . פרס היה יכול להרשות לעצמו להימנע מלהתערב בהן . העיקרית בהן הייתה קשורה לפעילותו הנמרצת של חיים רמון, מהצעירים המבטיחים של המפלגה, יושב ראש סיעת ״מפלגת העבודה״ בכנסת, שמאז סתיו 993 ביקש לבצע רבין התמודד עם רמון, רפורמות דרמטיות בגוף המאובן של ההסתדרות הכללית . ובסופו של דבר, לאחר מהומה ומבולקה הוא דווקא העד...
אל הספר