פרק יד: בחזרה למקום הפצע: אִתי החיים משחק הרבה

388 גבריאל צורן לזמן, ו סוס אחד נכנס לבר, עוסקים כולם באספקטים שונים של נושא הבשורה ובשאלה כיצד מתמודדים עם בשורה של אובדן . אולי מפני שהתקבצות תמאטית כזו בין שלושה טקסטים תואמת איכשהו למושג המסורתי של הטרילוגיה, מתקבל הרושם הבלתי-מוצדק שתהליך כלשהו הגיע ברומאן השלישי למיצויו, ולפיכך ברומאן הבא אחריו יש לצפות למשהו אחר לחלוטין . המבט הראשון ב אתי החיים משחק הרבה מצדיק לכאורה את הרושם הזה . ראשית, מדובר בפרשה שהיא על גבול הדוקומנטרי : הרומאן מתבסס באופן חופשי אך מוצהר על קורותיה של אווה פאניץ' נהיר ( 1918 - 2014 ) , שהיתה מיודדת עם דויד גרוסמן ושיתפה אותו בסיפורה . גרוסמן ניאות לבקשתה, אך בתנאי שיינתן לו החופש לספר את הסיפור על-פי דרכו . היא היתה דמות מוכרת וידועה ביוגוסלביה, ולא חסר חומר תיעודי כתוב ומצולם על-אודותיה, אך דויד גרוסמן נרתע במשך שנים רבות מן השימוש הספרותי במידע שניתן לו, עד שיזכה בחופש הפנימי המאפשר זאת . שמא יש כאן אפוא הגדרה מחודשת של היחס בין חירותן 162 של התבניות הספרותיות לעריצותו ולחספוסו של עולם העובדות ? יתר על כן, מוקד הדרמה מצוי בארץ זרה, בעולם שהוא לא ישראלי ו...  אל הספר