הדלקת נרות – מבט גברי: האם, האישה, מושא געגועים ונוכחות של דתיות

324 נוגע במה שאינו ראינו, אם כן, שני שירים שנכתבו על ידי משוררים, המתארים את המרחק בינם לבין הדלקת נרות שבת . האחד מבכה על עולם שהיה ואיננו, והשני מרוחק יותר ומשתתף ביחסי אמון וכבוד בטקס שלא מדבר אליו כלל, וכל מה שקושר אותו אליו הוא יחס של כבוד כלפי מי שמקיימת את הטקס . בדומה לעמדתו של שלונסקי, גם אצל קפלון, בשיר "אדון עולם עטה גלימה" מהקובץ "הזהב האחרון ", הכח המניע את הרגש בזמן הדלקת נרות הוא הגעגועים, ובדומה לשלונסקי ולחלפי גם אצל קפלון הדלקת הנרות קשורה בדמות נשית . אך בעוד אצל שלונסקי הגעגועים הם לעולם שהיה ואיננו, אצל קפלון הגעגוע חי ופועל בתוכו . בעוד אצל שלונסקי מי שמדליקה נרות היא האשה או האם ואצל חלפי זו בת הזוג, אצל קפלון מי שמדליקה נרות היא הסבתא . אך הפער הגדול בין שירו של קפלון לשירת קודמיו הוא בכך שהדלקת הנרות בשירו לא נשארת במישור היחסים או היחסים הנוסטלגיים בין האדם לקרובותיו, אלא היא ביטוי ליחסים בין האדם לאלוהיו . כבר בשורות הראשונות של השיר מוצג האל כמי שגלימתו עשויה מבכי נרות שתפרה הסבתא : אָדוֹן עוֹלָם עָטָה גְּלִימָה מִבְּכִי נֵרוֹת תָּפְרָה לוֹסָבָתִי, וּשְׁמוֹ,...  אל הספר