274 נוגע במה שאינו יָמִים גְּדוֹלִים, צוֹהֲלוֹת הַבְּרִיּוֹת וּמְלַקְּקוֹת לָהֶן בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה הַמְקֻשֶּׁטֶת . וּבְתוֹךְ בִּקְעַת הָעֲצָמוֹת שֶׁכְּבָר מֵהַלְּכוֹת וּמְדַבְּרוֹת לְבַד-אָדָם מִתְנוֹדֵד עַל נַפְשׁוֹ . הוּא קוֹרֵא לָרוּחַבּוֹאִי הָרוּחַ – אִם אַתָּה קַיָּם – וַהֲיִי 234 אֲשֶׁר תִּהְיִי . השיר פותח בתיאור ההווה כימים שבהם "הַשֶּׁמֶשׁ הִיא פָּנָס-כִּיס / בְּהִגָּלוֹתָהּ מֵעַל 235 החיבור בין השפה הפסאודו-מקראית המעידה על ההתגלות ובין תוכןיְרוּשָׁלַיִם" . ההתגלות, האור הקטן והמלאכותי של פנס הכיס בתיאור זה, מלמד על דיסוננס בין עקרונות האמונה לאופני הביטוי שלה . דיסוננס זה הופך בבית השני לפער בין התאולוגיה העממית, המפרשת את חזון העצמות היבשות מספר יחזקאל כסיפור על חורבן יהדות 236 תיאור המאמינים כבריות אירופה והקמת מדינת ישראל, לבין תחושותיו של היחיד . צוהלות הוא לעג שבתשתיתו ביקורת כלפי קריאה אליגורית פשטנית הרואה בדברי יחזקאל נבואה על השואה ועל תקומת מדינת ישראל . כיווץ התהליך ההיסטורי לשורות שיר ספורות בהם הקטסטרופה וההתאוששות מהקטסטרופה מתרחשות בד בבד, מציג את השמחה על ה...
אל הספר